היסטוריית האסונות מלמדת: ארוכה הדרך לפיצויים

הטרגדיה הקשה שקרתה במירון, אשר גבתה את חייהם של 45 איש וגרמה לפציעתם של מאות, היא אסון כבד וידוע מראש, שניתן היה למנוע אותו. הכתובת הייתה על הקיר. דוחות מבקר המדינה מהשנים 2008 ו-2011 הרחיבו אודות הכשלים הרבים והסיכונים לחיי הציבור הפוקד את המקום בהילולות ההמוניות, אולם למרבה הצער דבר לא השתנה. המדינה הפקיעה אמנם את ניהול המקום מההקדשים בשנת 2013, אולם בעקבות עתירה לבג"ץ של ועד ההקדשים, נשלחו הצדדים ע"י ביהמ"ש העליון לנהל מו"מ, ולפני כשנה נחתם הסכם פשרה ניסיוני למשך 3 שנים, ומי שנבחרה לנהל את המקום היא ועדת החמישה, שכוללת את נציגי ההקדשים ומעורבות מוגברת של המדינה. בפועל, דבר לא השתנה ואת המחיר הבלתי נתפס שילמו ההרוגים, משפחותיהם והפצועים.

המכנה המשותף של האסונות שנסקור, הוא הזמן הרב מאז מועד האירוע ועד לתשלום הפיצויים בפועל לנפגעים ולמשפחות ההרוגים. יש לקוות, כי משפחות ההרוגים והנפגעים לא יעברו את אותה "ויה דולורוזה", אשר עברו נפגעי ומשפחות הרוגי האסונות שקדמו לאסון במירון, ושהפעם לא יעוכבו ההליכים ויגררו על פני שנים רבות.

בחודש יולי 1954 התרסק מטוס פייפר על קהל בשעה שנכח בטקס זיכרון לצנחנים בקיבוץ מעגן ליד הכנרת. 17 נהרגו ועשרות אנשים נפצעו. מונתה ועדת חקירה בת 3 משתתפים שהגישה מסקנות כחודשיים לאחר האסון. משרד הביטחון לא הכיר בחבותו לאסון ומשפחות ההרוגים והנפגעים, כולם יחד, קיבלו מ-ממשלת ישראל פיצוי חד פעמי של 160 אלף לירות.

האסון אירע ביולי 1995 ובו נמחצו למוות 3 בני נוער כתוצאה מקהל רב שהתגודד בפתח פסטיבל הרוק בערד. רק כעבור כ-12 שנה, ב-2007, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את תביעת הפיצויים שהגישו הוריהן של ההרוגות, חן יצחק ונעמה אלקריב (הוריו של ההרוג הנוסף, איטן פלד, הגיעו לפשרה לפיה הוקמה קרן מילגות על שמו) והטיל על הגורמים האחראים לאסון פיצויים בסך של 5 מיליון שקל לשתי המשפחות, סכום אשר התחלק ביניהן. לאחר האסון הוקמה ועדה בין משרדית לטיפול באירועים ההמוניים, שהגישה את מסקנותיה בשנת 2000, מספר שנים לאחר אסון המכביה.

באסון המכביה התמוטט גשר מעל נחל הירקון ביולי 1997. בעת הקריסה היו על הגשר אנשי המשלחת האוסטרלית. כתוצאה מכך, נהרגו 4 ספורטאים ונפצעו 69 איש. הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית בראשות עמד ח"כ אליעזר זנדברג. מסקנות הוועדה נכתבו 3 שנים לאחר האסון, והם קראו להביא לסיום מהיר ככל הניתן של תשלום הפיצויים לנפגעים. הוגשו תביעות נזיקין, אשר לבסוף הגיעו לסיומן באמצעות הקמת מנגנונים לפיצוי הנפגעים ומשפחות ההרוגים.

האסון אירע בשנת 2001, כאשר רצפת אולם השמחות בירושלים קרסה במהלך חתונה ונהרגו 23 איש, ונפצעו כ-380 איש. בשנת 2004 הורשעו בעלי האולם ומהנדסים שהיו אחראים לבנייתו. הוקמה ועדת חקריה ממלכתית בראשות השופט בדימוס, ורדי זיילר. בעקבות האסון נחקק בכנסת חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, והוקמה ועדה בראשות השופט אפרים לרון, לגבי טיפול בנפגעים והפיצויים המגיעים להם.

רק בשנת 2017, 16 שנים לאחר האסון, לאור העובדה שהנתבעים ניסו להטיל זה על זה את האחריות והחבות לאירוע, אישרה עיריית ירושלים תקציב של כ-75 מיליון שקל לנפגעים והמדינה שילמה את היתרה. בית המשפט המחוזי בירושלים הגיע, לאחר כ-14 שנים, להחלטה לגבי העקרונות לחישוב הנזק: תשלום פיצויים ל-150 מתוך 428 נפגעים. 50,000 שקל לנפגעים שלא נקבעו להם אחוזי נכות, 6,000 שקל נוספים לכל אחוז נכות, תשלום של 75,000 שקל ליורשי ההרוגים ו-10,000 שקל לכל שנה בגין קיצור תוחלת חיים, בצירוף הפסדי השתכרות וימי אשפוז. עבור הוצאות קבורה ואבל קיבלו 10 אלף שקל בתוספת ריבית. הפיצוי הגבוה ביותר נקבע על סך של 4 מיליון שקל. חלק מהנפגעים לא קיבלו פיצויים עד היום.

לסיכום, יש לקוות כי משפחות ההרוגים ונפגעי האסון במירון לא יאלצו להמתין שנים רבות כפי שקרה באסונות הקודמים, על מנת לקבל את הפיצוי המגיע להם, ויש לעשות את המיטב על מנת למנוע מצב זה, בו יוותרו אלמנות ויתומים ללא אפשרות קיום, או שהפצועים לא יוכלו לשקם את חייהם בלא הפיצויים המשולמים לצורך כך.

כמו כן, לדעתי יש לפצות את המשפחות והנפגעים לא רק בפיצויים נזיקיים, אלא להוסיף על כך תשלום פיצויים עונשיים, שמטרתם הרתעה וענישת הגורמים המעורבים בכך.

עו"ד ענת גינזבורג היא מומחית לתביעות נזיקין, יו"ר ועדת נכים, תגמולים ושיקום בלשכת עורכי הדין ולשעבר סגנית פרקליטת מחוז ת"א (אזרחית)