פערי השכר בין גברים לנשים ממשיכים להיות גבוהים בקרב עובדי המגזר הציבורי ומגיעים ליותר מ-42% במונופולים ממשלתיים, כך עולה מדו"ח השכר בגופים הציבוריים לשנת 2019 שמפרסם היום הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, קובי בר נתן.
אפליית נשים בתחום השכר היא אולי החסם המרכזי בפני שיוויון מגדרי, אך למרות שלמדינת ישראל יש לכאורה אינטרס בקידום השוויון בין נשים לגברים, כולל משרד ממשלתי מיוחד וועדה מיוחדת בכנסת, הרי שמתברר שהדינה עצמה היא זאת שמנציחה את הפערים התעסוקתיים בין המינים, באמצעות מערכת שכר מעוותת מבחינה מגדרית, בשירות הציבורי.
הדוח של הממונה על השכר מתמקד בכ-400 אלף עובדי הגופים הציבוריים, מתוך 730 אלף עובדי המגזר הציבורי בישראל, ששכרם מפוקח על-ידי הממונה על השכר. מדובר בעובדי החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, מערכת הבריאות והמוסדות להשכלה גבוהה ותאגידים סטטוטוריים.
עלות שכרם הסתכמה ב-2019 ב-83 מיליארד שקל, זאת בהשוואה ל-79 מיליארד שקל בשנת 2018. נשים מהוות כ-63% מכלל עובדי הגופים הציבוריים, ורק 29% מכלל בעלי התפקידים המזכים בשכר גבוה.
חברות ממשלתיות: פערים מגדריים עמוקים
מעיון בדוח הממונה המתפרש על 294 עמודים ניתן ללמוד כי האפליה המגדרית הבולטת ביותר היא בקרב עובדי החברות הממשלתיות: שכר הברוטו הממוצע למשרה מלאה לאישה בחברות הממשלתיות נמוך בכ-27% מהנתון המקביל לגבר, ובמונופולים הממשלתיים פער זה מגיע ליותר מ-42%.
בהקשר הזה נכתב בדוח כי "בחמש השנים האחרונות בלבד הצטמצם פער השכר בין גברים לנשים בקרב החברות הממשלתיות בכ-2%".
זאת ועוד, שיעור המנכ"ליות בחברות הממשלתיות עומד על 1% בלבד, ובתפקיד יו"ר דירקטריון מכהנת אישה רק ב6% מחברות אלו. יתרה מכך, שיעור הנשים המועסקות כבעלת תפקידים או כמקבלות שכר גבוה בחברות הממשלתיות נותר ללא שינוי בעשור האחרון.
שכר מינימום לסייעות בשלטון המקומי
פער השכר בין גברים לנשים בשלטון המקומי עמד בשנת 2019 על כ-23%, ורק כ-10% מתפקידי יו"ר ההנהלה התפקיד הבכיר ביותר בסקטור זה, מאויש על ידי נשים. עם זאת, שיעור הנשים המועסקות כבעלות תפקיד או כמקבלות שכר גבוה בשלטון המקומי עלה בכ- 10% בעשור האחרון ועומד על כ-38%, זאת לעומת עלייה של 3% בכלל הגופים הציבוריים.
לפני שחוגגים את הנתון המעודד לכאורה, צריך להביא בחשבון שמדובר בשמחת עניים, שכן על פי הדוח השלטון המקומי הוא הסקטור היחיד שבו השכר הממוצע נמוך מהשכר הממוצע במשק.
את הסיבה לכך אפשר למצוא אולי בנתון הבא: השלטון המקומי הוא אחד המעסיקים הגדולים של הסייעות, ומאז רפורמת "הסייעת השנייה" בשנת 2015 ,אשר חייבה העסקת שתי סייעות בכל גן ילדים, מספר הסייעות שמעסיקות הרשויות המקומיות גדל עוד יותר.
מהדו"ח עולה כי חלק מהרשויות המקומיות מתמודדות עם תופעות של היעדרות, אי החתמת שעון וקושי בגיוס סייעות חדשות, כאשר תנאי סף למשרה זאת הוא 12 שנות לימוד. השכר ההתחלתי של סעייות במגזר הפרטי עמד ב-2019 על 5,300 שקלים בחודש בלבד (שכר מינימום).
על אפליה, רפואה והשכלה גבוהה
במערכת הבריאות עלה השכר הממוצע (ריאלית) ב- 24% בעשור האחרון. רק מחלק קטן מעלייה זו ניהנו מועסקות-נשים. קופות חולים בולטות לרעה בפערי השכר בין גברים לנשים שמגיע לכ-78%. עם זאת, פער השכר הממוצע בין רופאים לרופאות עומד על כ-12% "בלבד" ונובע בעיקר מבחירת תחום העיסוק והיקף ביצוע עבודות נוספות.
גם באוניברסיטאות, המקום בו רוכשים השכלה - ובתקווה - גם מעט ערכי נאורות, המצב חמור:
שכר הברוטו הממוצע למשרה מלאה לאישה במערכת ההשכלה הגבוהה עמד בשנת 2019 על כ-15 אלף שקל - נמוך ב-25% ביחס לנתון המקביל לגבר.
באוניברסיטאות פער זה מגיע ל27%. זאת ועוד, נשים מהוות 36% מעובדי דירוג סגל אקדמי בכיר ו-49% מעובדי דירוג סגל אקדמי זוטר.
"תעודת עניות למדינת ישראל"
התגובות לדוח לא איחרו להגיע:
יו"ר סיעת מרצ, ח"כ תמר זנדברג, על פערי השכר בין גברים לנשים שעולים מדוח האוצר: "הנתונים העגומים שעולים מדוח האוצר הם תעודת עניות למדינת ישראל. והמצב כיום חמור עוד יותר לאחר משבר הקורונה, שפגע אנושות בנשים והחזיר אותן שנים אחורה. העובדה שעדיין קיימת אפליה מגדרית כל כך קשה רק מראה כמה המאבק למען השוויון עוד רחוק מלהסתיים, וכמה חשוב שנמשיך להיאבק עד שהמציאות הזו תשתנה".
מיטל להבי, סגנית ראש עיריית ת"א ומחזיקת תיק התחבורה: "דו"ח השכר בגופים הציבורים לשנת 2019 שפרסם היום הממונה על השכר במשרד האוצר מוכיח את מה שכולנו יודעות ויודעים - נשים עוברות אפליה על בסיס יומיומי. לא כי הן שוות פחות, אלא כי הן עוברות הסללה ומעריכות עצמן פחות. כי מראש מייעדים אותן לתפקידי חינוך, פקידות, כוח אדם ואדמינסטרציה בהם השכר הוא מראש נחות משמעותית. כי המשרות שבהן הן מחזיקות מראש כוללות פחות שעות עבודה.
דו"ח רודף דו"ח שרודף דו"ח וכך זה יימשך עד שהמדינה תשכיל להבין שנשים עובדות הן רווח נקי של המשק הישראלי. שאנחנו, הנשים, חלק בלתי נפרד משוק התעסוקה ושהגיע הזמן שב-2021 יתחילו להסיק מסקנות ולקדם תוכניות ותקציבים שיביאו לשינוי משמעותי במעמדנו וישימו סוף לאפליה המתמשכת הזו".
גם יו"ר נעמת, חגית פאר, התייחסה לממצאים הבעייתיים:
"במקום להוות דוגמא למשק כולו - המגזר הציבורי מנציח את הפערים המגדריים בישראל. מצופה מהמגזר הציבורי ומהחברות הממשלתיות להוביל את נושא השוויון המגדרי וזה לא המצב כיום. יש לזכור שבמדינת ישראל קיים חוק שכר שווה לעובדת ולעובד וזאת בנוסף לחקיקה שמחייבת גורמים ממשלתיים ומוסדיים בשוויון- מצופה שהמדינה תהיה הראשונה למלא את החוקים שהיא עצמה חוקקה".