במהלך חיי נישואין מקבלים בני זוג פעמים רבות סיוע כלכלי מהורי אחד הצדדים, בדמות כספים, רכוש או אפילו דירת מגורים. ככל שהנישואין מתפרקים, מתעוררות לעיתים מחלוקות בשאלת זכות השבת הכסף להורים: האם מדובר במתנה שאין ממנה דרך חזרה וההורים לא יכולים לקבל את הכספים שנתנו לבני הזוג, או שמא יכולים ההורים לדרוש את כספם או רכושם בחזרה?
ראשית, יש לערוך אבחנה בין כספים שניתנו לטובת הוצאות שוטפות, דוגמת סיוע במימון הוצאות עבור הילדים, תשלומים לטובת טיולים ונופשים - כספים ש"נאכלו", כמעט ולא תתקבל טענה שניתנו כהלוואה (אלא אם יהיו הוכחות מאוד מוצקות לכך). זאת, לעומת כספים שניתנו כסכום מרוכז לכיסוי יתרת חובה, סיוע בהחזרי משכנתא שהשביחו את הזכויות בדירת המגורים, סיוע ברכישת רכב או דירה, או אפילו נכס שניתן ע"י ההורים - שאז תעלה השאלה האם מדובר במתנה או בהלוואה?
דרך המלך להימנע ממחלוקות מסוג זה היא לערוך מסמך בכתב, שיעיד על הכוונה בעת הנתינה -האם זו מתנה או הלוואה. הדרך המומלצת ביותר היא לערוך מסמך משפטי, דוגמת הסכם ממון, בין בני הזוג שיגדיר את מהותו של הסיוע הכלכלי שניתן ע"י ההורים וכיצד יש לנהוג בו בנסיבות של גירושין. לחילופין, ניתן לערוך הסכם הלוואה בין ההורים לבני הזוג. בהסכמים אלה ניתן לקבוע מנגנון של השבת הכספים בנסיבות של גירושין. ניתן גם לקבוע שהכספים יהפכו מהלוואה למתנה באופן הדרגתי, ככל שקשר הנישואין מאריך ימים.
ככל שלא נעשה הסכם מקצועי כזה, גם מסמך שנערך בבית באופן עצמאי ופחות מקצועי ע"י הצדדים עצמם, המעיד על כוונת ההורים בנתינת הסיוע הכלכלי, הוא חשוב מאוד, שכן יש בו את גילוי הדעת לנסיבות מתן הסיוע הכלכלי ומה דינו בעתיד.
גם כאשר לא נערך כל מסמך בכתב, עדיין ניתן להוכיח קיומו של הסכם בעל פה, שכן בני משפחה לא תמיד מקפידים לערוך מסמכים פורמאליים בכתב. עם זאת, קשה יותר להוכיח את תנאיו של הסכם בעל פה. בנוסף לכך, ביחסי משפחה קרובים, דוגמת בין הורים לילדים, קיימת חזקה שנקראת "חזקת המתנה", לפיה כאשר הורה נותן לילדו סיוע כלכלי, חזקה עליו שהתכוון לתת את הסיוע כמתנה, אלא אם מוכח אחרת.
נטל ההוכחה על כתפי ההורים
הנטל להוכיח שלא התכוונו לתת מתנה, מונח על כתפי ההורים. כאשר לא קיימות ראיות חיצוניות שיעידו על כך שמדובר בהלוואה, פעמים רבות לא יצליחו ההורים להרים את הנטל ולכן לא יצליחו לאכוף השבה בביהמ"ש. עם זאת, ניתן לסתור את החזקה בראיות חיצוניות, וכן במצבים בהם המתנה היא לא הגיונית בהיקפה וביחס למנהגיו ויכולותיו של התא המשפחתי.
כאשר ההורים אכן העניקו מתנה ולכך התכוונו, לרוב לא יוכלו לחזור בהם בעתיד מן המתנה. אולם, ככל שמדובר בהתחייבות לתת מתנה בעתיד, שטרם ניתנה והושלמה (והדבר רלוונטי גם בהעברת זכויות במקרקעין שטרם הושלמו ברישום), ניתן על פי חוק המתנה לחזור מן המתנה בנסיבות שבהן בני הזוג לא שינו את מצבם בהסתמך על המתנה וכן בנסיבות של התנהגות מחפירה של הילד או בן זוגו, כלפי מקבלי המתנה, או כאשר השתנה באופן ניכר לרעה מצבם הכלכלי של ההורים.
ד"ר עו"ד שרון פרילינג היא מומחית לדיני משפחה וירושה