התיקון שלי

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית ל"ז, ט"ז)

בספר בראשית, אנו קוראים על הידרדרות מערכת היחסים שבין יוסף ואחיו. האב, יעקב, העניק יחס מועדף לבן הזקונים יוסף. הוא הכין לו כתונת פסים ואהב אותו יותר מכל בניו. האחים שונאים אותו על כך ואינם מדברים איתו, הם גם כועסים על האב המפלה וכמחאה מתרחקים מבית אביהם.

יעקב שולח את בנו יוסף אל אחיו כדי לדרוש בשלומם. יוסף אינו מהסס לבקשת אביו ויוצא לדרכו, כשהוא מודע לסכנה הנשקפת לו ממפגש זה. יוסף מחפש את אחיו וכאשר תועה בשדה, פוגש אותו איש ושואל אותו לאן פניו. תשובת יוסף: "את אחי אנוכי מבקש".

במהלך השנים הפך הפסוק לביטוי של אחווה וערבות הדדית בעם ישראל. יוסף חיפש אהבה ואחווה, את משפחתו. גם אנו, עם ישראל, ערבים זה לזה ולמרות הפערים והדעות השונות בינינו, אנו עם אחד. ראינו זאת גם בתקופת הקורונה, כשנגזר עלינו ריחוק חברתי והיינו זקוקים לקרבה ולתמיכה. אנו צריכים יותר אהבת חינם, אחווה וערבות הדדית.

"ְונָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כ"ו, י"ב)

גר, יתום ואלמנה חוזרים בפסוקים רבים בתנ"ך, ותמיד מתוך דרישה להכיר בנוכחותם ובזכויותיהם. לא לעשוק, לא להטות משפט, להקפיד על רווחתם. התנ"ך מקפיד להדגיש שהכללים האלה, הנכונים לכולם, נכונים שבעתיים במקרה של כל מי שמייצג את ה"אחר".

חינכו אותי שהאחריות כלפי אחרים - ודווקא בשערינו - היא אחד מכללי הברזל של חברה מצוינת. ללמדנו שאיש אינו רשאי להיכנס אל עצמו, או לצאת למרחב מבלי לראות את כולם. בהקמתה, מדינת ישראל התכוונה להיות חברה הנוהגת לפי הפסוק הזה, ולקחת אחריות על רווחתם של כל בני האדם החיים איתנו.

בחג השבועות, בו אנו מברכים על ראשית פרי עמלנו, נכון לזכור שרבים עדיין ממתינים בשערינו. אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא בגלל שהם נעלמו. זה בגלל שאנחנו מסרבים לראותם.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח', ט"ז)

החברה הישראלית מתמודדת עם מתחים מחריפים בין הקבוצות השונות ועם משברים פוליטיים שלא נגמרים. מגיפת הקורונה רק העצימה את המחלות הכרוניות מהן סובלת החברה שלנו. פסוק זה מציע מרשם בדוק לריפוי החברה, בצורה של שתי עצות.

הראשונה, מופיעה בחלקו הראשון של הפסוק "דברו אמת איש את רעו". דברו אמת, אל תרמו. חברת מופת לא תיבנה מספינים תקשורתיים ומתכסיסים פוליטיים.

השנייה, "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". חכמי ישראל למדו מפסוק זה על מעלתה של הפשרה, שבכוחה לקיים את ערכי הצדק והמשפט, תוך שמירה על השלום בין הצדדים. הפסוק הזה חשוב גם לימינו אנו. כולנו חייבים לזכור כי הנכונות להתפשר עם היריב היא לא סימן לחולשה, אלא משרתת את הערכים המשותפים לשני הצדדים.

"וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" (משנה אבות ג', ט')

אני מאמין בפסוק שקבע רבי חנינא בן דוסא, שמשמעותו פשוטה מאוד: מעשים חשובים יותר מדיבורים וכך אני פועל. נולדתי בחג השבועות, ברית המילה שלי הייתה ב־ו' בסיון וקיבלתי את השם מתן, כמו מתן תבואה.

היום אני יודע שהשם מאוד נפוץ בארץ, אבל אני הייתי ממש לבד איתו. לפעמים כשאני פוגש "מתנים", אני שואל איפה אביך שירת ומגלה שהייתה זאת הפלוגה שלי.

עשרות חיילים קראו לבנים שלהם מתן וזאת המתנה שלי. פעם, כשהגעתי לפגישת מחזור של הפלוגה שהייתי המ"פ שלה, קפצו עליי עשרה מתן קטנים.

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ט'־י')

בחרתי בפסוק משום שהוא ממחיש שני עקרונות יפים וחשובים בעיניי.

מחד גיסא, הערבות ההדדית המצופה מחברי קהילה משותפת, הרגישות לקשיי האחר והחובה להושיט יד ולסייע, ולא במתנה חד־פעמית, אלא בגישה לפאת קרקע, אמצעי יצור שיאפשר לגר ולעני קיום בכבוד.

מאידך, האחריות שנחה גם על אותו חבר קהילה מתקשה, שעליו להתאמץ ולעבוד קשה כדי להיחלץ מקשייו.

"הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג', י')

בשנה מטלטלת ומלאת אי ודאות, בה משפחות ועסקים איבדו את פרנסתם, עולה יותר מתמיד הצורך בקיום מצוות מעשר ונתינה לאחר. לאורך התנ"ך כולו מוזכרת מצוות עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר והפרשנות היא כי הפרשת מַעֲשֵׂר מביאה לעושר.

יתר על כן, באופן כללי אסור לנסות את הקב"ה, אך מותר להעמידו במבחן ולבדוק אם המפריש מעשר אכן יהפוך לעשיר. ואם לא די בכך - מובטח למי שמפריש מעשר שפע בלי די.

נושא המעשר והצדקה מייצר חברה חזקה ותומכת עם ערבות הדדית, שבה בעלי השפע דואגים לרווחת האחר. מי ייתן ונזכה לשפע גדול ולנתינה.