בסוף השבוע שעבר ובצעד לא אופייני, פרסם דובר צה"ל את מספר הטילים המיירטים (טילי קרקע אוויר מסוג טמיר, המכונים "כיפת ברזל") שנורו (נכון למוצ"ש) המספר עמד על 1,150 טילי יירוט שנורו במטרה למנוע מקרוב ל- 2,700 טילים שנורו מעזה לפגוע באזרחי ישראל.
רוב אזרחי ישראל שנחשפו לדיווח עשויים לחשוב שמדובר במספר יבש, נתון שמסופק לאזרחים על ידי רשויות הצבא, אבל עבור כמה מהשומעים, כלכלנים במשרד האוצר, הייתה זו קריאה להוציא את העיפרון שמאחורי האוזן ולהתחיל לשרבט מספרים.
מיד נגיע לחישוב המשוער של עלות המערכה הנוכחית בדרום, אבל ברשותכם נעבור היישר לשורה התחתונה: אין זה משנה כמה כסף מוצא בפועל על הלחימה, מה שחשוב הוא רק מה יירשם בספרי התקציב לקראת השנה הבאה.
מחיר מחירון, עם הנחה לחיילים
מדובר במלחמה לא פשוטה שמתנהלת כבר הרבה שנים בכמה חזיתות במקביל. הכוונה אינה למלחמה של צה"ל בחמאס או בחיזבאללה, אלא למלחמה של כלכלני מערכת הביטחון מול כלכלני האוצר. הקרב הזה מתנהל כשברקע אין תקציב מדינה מסודר, אלא תקציב המשכי. כלומר - תקציב שמתחדש בכל שנה לפי נתוני השנה שעברה. ברור לכולם שסבב לחימה בעזה הוא בגדר הוצאה חריגה שלא יכולה להתאזן בתקציב המשכי, כלומר - צה"ל יקבל הגדלה. השאלה היא רק בכמה.
לכאורה נדמה שמדובר בחישוב פשוט: עלות טילים ששוגרו במסגרת המבצע, עלות שעות טיסה, עלות של גיוס מילואים - לכל אלה אמור להיות תעריף ידוע, נכון? אז זהו, שלא - כלומר תלוי את מי שואלים. בסוף מבצע צוק איתן, לפני שבע שנים, המספרים של האוצר ושל הצבא היו מאוד רחוקים: בצה"ל העריכו את העלות החריגה בקרוב ל-9 מיליארד שקל, בעוד שבאוצר העריכו את אותה לחימה ממש ב-6.5 מיליארד שקל. הפרש עצום.
בואו ננסה להפוך גם אנחנו לכלכלנים: עלות של כל טיל טמיר היא 50,000 דולר, סכום מדהים. רק שמדובר במחיר-מחירון, המחירים עבור מערכת הביטחון שלה יש הסדרים מיוחדים עם רפאל הם אחרים לגמרי, כלומר, נמוכים בהרבה.
הרכיבים הבאים שיש להוסיף לתחשיב הן עלויות של שעות טיסה ותחמושת, גם כאן אין אלא להסתמך על המספרים שדווחו בתקשורת לאחר צוק איתן. ההערכה אז הייתה שעלות יום לחימה מהאוויר היא 80 מיליון שקל. החישוב הזה נראה עתה נמוך, שכן מערכות רבות שודרגו מאז ועלותן כיום היא יותר יקרה, כך שהמחיר הריאלי הוא כ-100-120 מיליון שקל לכל יום של לחימה - ויש מי שחושבים שאפילו זאת הערכת חסר, שכן הפעם האינטנסיביות של התקיפות מהאוויר הייתה בעוצמה חריגה.
חשוב לזכור שבצוק איתן, מדובר היה ב-51 ימי לחימה שחלק גדול מהם התרחשו לא רק באוויר אלא גם על הקרקע, מה שהוסיף עוד לא מעט פרמטרים למשוואה.
מפציצים גם באולפנים
נחזור שוב לשורה התחתונה ונזכיר כי בסופו של דבר העלות המעשית אינה העיקר, העיקר הוא מה יוסכם בין צה"ל לאוצר. ובנושא הזה כולם חושדים בכולם: באוצר קיים חשש שצה"ל ינפח את המספרים, בצה"ל יש חשש שהאוצר יטען בכוונה למספרים נמוכים. בכל מקרה אין זה סוד שמאז צוק איתן פיתח כל צד רגישות מיוחדת למספרים שבהם נוקב הצד השני.
בואו ננסה לעשות סיכום ביניים קצר: בהנחה שהמבצע נמצא לקראת סיום, הרי שעלותו הריאלית של שבוע הלחימה היא כמיליארד שקל. למרות זאת, ההערכות באוצר הן שצה"ל ידרוש לפחות 1.5-2 מיליארד שקל. זה הזמן להזכיר שוב את העובדה שצה"ל, כמו כל גוף אחר שמתוקצב על ידי המדינה, מתנהל מתקציב המשכי, כלומר - כזה שעליו יש להוסיף את ההוצאה החריגה.
מבלי לגרוע כהוא זה מהקרדיט שמגיע לצה"ל על הנחישות, המודיעין והיוזמה, נדמה שהפעם גם מערכת השיווק המשומנת של הצבא עושה עבודה לא רעה. לא מדובר רק באלופים רהוטים שמתייצבים מדי יום מול המיקרופונים ומונים את הישגי המערכה, אלא גם בלא מעט אלופים במילואים שממלאים כל אולפן כמעט בכל שעה. לא זו השעה לדון במבנה הפנסיה של אנשי הצבא, אבל כדאי לזכור שמעבר להבנה של הפרשנים באולפנים בנושא הנדון, הרי שבמקרה של בעלי דרגות בכירות בדימוס, מדובר באנשים שמקבלים מדי חודש עשרות אלפי שקלים מהמדינה בגין שירותם רב השנים בצבא.
כלומר, המערכה שמתנהלת מן האוויר כלפי מטרות חמאס היא רק חלק מהתמונה, כשברקע כבר החל הקרב על התוספת לתקציב הביטחון לקראת השנה הבאה.
מה הקשר לחל"ת?
חשוב לזכור כי כל יום לחימה עולה לעורף יותר מאשר לחזית: הנזק למשק בכל יום שבו נמשך המבצע נאמד בלפחות חצי מיליארד שקל. כלומר, בערך פי ארבעה מהעלות הישירה של המלחמה. מפעלים סגורים, עובדים שנשארים בבתים ועוד. יש אף שטוענים שהעלות המעשית היא כמעט כפולה: כשמערכת החינוך מנתניה דרומה מושבתת, פירוש הדבר אינו רק שהילדים נשארים בבית, אלא גם שמרבית ההורים מושבתים מעבודה.
דווקא כאן בעורף טמונה הטענה העתידית הכי טובה של הצבא: בניגוד לשנים קודמות (ובכלל זה לימי צוק איתן) השנה יש אינדיקציה ברורה לנכונות של המדינה לפצות גורמים שונים על ימים של השבתה מאונס. מאות המיליארדים שהוציאה המדינה כפיצוי לפגעי הקורונה, הם סימן חיובי עבור הצבא. למה? כי קשה לדמיין את פקיד האוצר, קשוח ככל שיהיה, שבמשך למעלה משנה משלם מיליארדים לאנשים צעירים, חלקם חיילים משוחררים, כדי שיישבו בבית במקום לעבוד במלונאות, חקלאות, בניין או הסעדה ואילו דווקא עתה יחליט לסוגר את הברז כאשר מדובר בצבא.
מצד אחד, החוב הלאומי המצטבר הוא אדיר. מצד שני, ההתאוששות היפה של המשק בחודשיים שבין הסרת הסגר לפרוץ הלחימה מעניקים תקווה לשיקום מהיר יחסית מנזקי המגיפה. ושמירת ישראל על דירוג האשראי שלה משמש במלחמה על התקציב כנשק לא פחות חשוב מכל אמצעי הגנה.
לכן אין זה משנה אם המחיר של הלחימה בעזה יצטבר למיליארד, מיליארד וחצי או שני מיליארד שקל. מה שחשוב הוא שליכולת ההתאוששות של המגזר העסקי, יש קשר ישיר לשאלה בכמה יפוצה צה"ל בגין הלחימה.