האם נפגעי התפרעויות זכאים לפיצוי מהמדינה במסגרת חוק נפגעי פעולות איבה?

בימים קשים אלו הטילים מעזה גורמים לאבדות בנפש, פציעות בגוף ובנפש אצל אזרחים רבים, זאת לצד התפרעויות ומעשי לינץ' שבוצעו בידי אזרחים ערבים ויהודים.

מדינת ישראל, מתוך חובה מוסרית כלפי אזרחיה, חוקקה בשנת 1970 את חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שנועד לתת מענה לאותם אזרחים שנפגעו כתוצאה מפעולות איבה, אם זה במסגרת שיקום, ו/או פיצוי כספי גבוה בהתאם לנכות הרפואית. זאת במטרה להחזיר אותם לשגרה.

יחד עם זאת, רשויות המדינה אינן פונות ביוזמתן לנפגעי הטרור: הנפגעים עצמם נדרשים להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. לא אחת, נדרשים נפגעי האיבה להיאבק על זכותם הבסיסית לקבלת הכרה ופיצוי הולם. כמובן שישנן השלכות למי שהגיש תביעתו באיחור ובמקרים רבים ולמרות הפציעה הקשה, אותו אדם שנפגע מפעולות טרור אינו זכאי לקבלת פיצוי כאשר הגיש תביעתו באיחור.

הטענה הנשמעת מפי נפגעים רבים שפנו כעבור זמן רב, כי לא ידעו שהם יכולים להיות מוכרים כנפגעי איבה - במיוחד נפגעים שלקו בנפשם או שעברו התקף לב כתוצאה מהלחץ הרב שהיו נתונים בו -נופלות על אוזניים ערלות.

הסיבה העיקרית לכך הינה סיבה תקציבית: המדינה אינה יכולה, על פי גישתה, לתכנן נכון את תקציב המדינה כאשר אנשים תובעים לאחר זמן רב ופתאום יש צורך להסית מתקציב המדינה את כספי הפיצויים המגיעים לנפגעים. נימוק זה יקבל חשיבות רבה כאשר נדרש בימים אלה לעסוק בשאלה האם האנשים שנפגעו בגל ההתפרעויות ברחובות ערים מעורבות בעיקר ובכבישים, זכאים להיות מוכרים כנפגעי איבה.

האם אותם פצועים, זכאים להכרה מהמדינה כנפגעי פעולות האיבה ואם כן מהן הזכויות שלהם והאם ישנם אפיקים נוספים שאותם אנשים יכולים לבחור בהם, על מנת לקבל פיצוי?

חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה קובע, כי כל אדם שנפגע בשל השתייכותו למוצא לאומי ו/או אתני יוכל להיות מוכר כנפגע איבה ובלבד שהפגיעה נבעה מהסכסוך הערבי ישראלי. ברור כי מי שנפגע בגל האלימות הנוכחי נפגע בשל השתייכותו למוצא לאומי ו/או אתני. לצערנו אנו רואים יהודים שמותקפים בשל יהדותם וערבים שמותקפים בשל היותם ערבים.

הבעיה מתחילה לאור קביעת החוק כי הפגיעה צריכה לנבוע מ"הסכסוך הערבי ישראלי".

חשוב להבין כי כאשר חוקק החוק בשנות ה-70, פעולות הטרור בוצעו על ידי ארגונים או אנשים אשר במובהק ביצעו את פעולות טרור בקשר הדוק עם הסכסוך הערבי ישראלי. לעיני המחוקק לא עמדה המציאות המזעזעת של פרעות כאשר אזרחי המדינה תוקפים אחד את השני ברחובה של עיר.

לכן, כאשר יוגשו תביעות למוסד לביטוח לאומי להכרה כנפגעי איבה, הביטוח הלאומי יצטרך לפרש האם התקיפות בוצעו בשל הסכסוך הערבי ישראלי או שהינן תקיפות מזעזעות המהוות פשע חמור, אך אינן חוסות תחת חוק האיבה.

מצד אחד ניתן לטעון כי ההתפרעות שאנו עדים לה נובעת ישירות מהסכסוך הערבי ישראלי. פורעים מכל צד מנסים להראות ולבסס בעלות על שטח המדינה ויונקים את האידיאולוגיה שלה ישירות מהסכסוך הערבי ישראלי. צד אחד מייצג את הנרטיב היהודי ואילו הצד השני מייצג את הנרטיב הערבי-פלסטיני. פרשנות זאת של האירועים תוביל בהכרח להכרה של הנפגעים כנפגעי פעולות האיבה. מנגד, ניתן לטעון כי ההתפרעות היא תוצאה של הסתה רבת שנים משני הצדדים, התעלמות מצרכי הקהילה הערבית וסיבות רבות נוספות ועל כן יש לסווג את האלימות כפשע חמור, אך אין מדובר בפגיעת איבה.

חשוב להבין כי לביטוח הלאומי יש אינטרס לסווג את האלימות כ"פשיעה חמורה" ולא כ"פעולת איבה", לאור האינטרס הכלכלי המובהק של המדינה. סיווג האלימות כפשע חמור וזאת בניגוד לפשע איבה, יגלגל את האחריות מידי המדינה והיא לא תצטרך לפצות את הנפגעים הרבים.

בנוסף, ישנה סוגיה חברתית-תפיסתית לקבוע כי אזרחי המדינה פעלו בדומה לארגוני טרור. האם השב"כ צריך לחקור את מבצעי הפשעים? האם יש למנוע מהפושעים ייצוג משפטי כפי שלא פעם מונעים זאת מטרוריסטים?

שאלות אלו הן שאלות כבדות משקל. האם החברה הישראלית היהודית תקבל את זה שיהודי שיורה בערבי יחשב כטרוריסט וכי הנפגע הערבי זכאי לקבל פיצויי מהמדינה. מנגד, האם החברה הערבית הישראלית תקבל את זה שאזרח ישראלי ערבי ייחשב כטרוריסט.

אין זה מן הנמנע כי הביטוח הלאומי יבחר להימנע מחבית הנפץ הזאת ולתת למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט לטפל בפורעים מבלי להדביק להם תווית של פעולת איבה. במקרה של נפגע, הביטוח לאומי מבקש לקבל דו"ח משטרה שקובע מה סוג הפשיעה: לאומית או עבריינית. לדוגמה אדם שנפצע מזריקת אבנים מגיש תלונה במשטרה. המשטרה אינה חוקרת או אין לה את הכלים לזהות את הפושעים ולכן העבירה מסווגת כעבירה של עבריינות פלילית. התביעה של אדם כזה לביטוח הלאומי תידחה, מאחר ואין לו דרך להוכיח כי הוא נפגע פעולת איבה.

כיום, לאור האווירה הציבורית כנראה שביטוח לאומי לא יערים קשיים אך ככל שהזמן יעבור סביר להניח שהביטוח הלאומי יחזור להערים קשיים ויבקש ראיות לכך שהפגיעה בוצעה על רקע לאומני לאור האינטרס הכלכלי. לכן ישנה חשיבות רבה להיוועץ בעו"ד עוד בשלבים של הגשת התלונה במשטרה ובטח בשלב שלפני הגשת התביעה, על מנת שהתביעה תוגש באופן הנכון לביטוח הלאומי וזאת על מנת שיוכל לקבל הכרה כנפגע איבה.

ככל הנראה, גם אדם שרכושו נפגע יכול לקבל פיצוי ממס רכוש כאשר הגדרת פעולת איבה בחוק מס רכוש דומה להגדרת פעולת איבה בחוק התגמולים לנכי האיבה. שר האוצר ורשות המיסים כבר הצהירו כי הניזוקים יוכלו לקבל פיצויים בהתאם לנזק שלהם. יחד עם זאת, למרות הצהרות של שר האוצר ורשות המיסים, מניסיון עבר אנו למדים כי כאשר הזמן חולף, הנכונות לפיצוי פוחתת. לכן כל אדם שרוצה לקבל פיצוי בגין נזקיו טוב יעשה אם יפנה מהר.

לצד תביעה נגד הביטוח הלאומי , לנפגע דרכי פעולה נוספות. אם האדם נפגע בדרכו לעבודה או מעבודתו לביתו, הוא זכאי להגיש תביעה של תאונת עבודה. לעתים בחירה באופציה של הכרה כנפגע איבה אינה עדיפה על תביעה כתאונת עבודה ולכן יש לבחון את הדברים לעומק.

ניתן להגיש תביעה אישית נגד האדם הפוגע בתביעה נזיקית רגילה ולדרוש ממנו לפצות על הנזק שגרם. במקרה זה יש לבחון בטרם הגשת התביעה, את מצבו הכלכלי של הפוגע, כי במקרים מסוימים יתברר כי לא ניתן יהיה אפשר לממש את הפיצוי שיפסוק לו בית המשפט.

במקרה כזה ניתן לבחון תביעה כנגד המשטרה בטענה שהתרשלה בשמירה על האזרחים ו/או כנגד אנשי הדת, שגרמו להסתה ולהיפרע מהם. תביעות אלו הינן תביעות מסובכות מאוד מאחר ויש להוכיח רשלנות ו/או כוונה של הנתבע.

לכן לפני בחירה בדרך הפעולה הנכונה למצות את הזכויות שלנו כדאי לקבל ייעוץ משפטי מקצועי.

הכותב עוסק בתביעות נגד משרד הביטחון והביטוח הלאומי במסגרת משרד עורכי הדין מרקמן את טומשין