נושא ההסברה הישראלית מקבל סיקור רחב במבצע "שומר החומות", הרבה מעבר למה שהיה בסבבי הלחימה הקודמים. קצב המידע, הנגישות מכל מקום וההשפעה הגבוהה של הרשתות החברתיות על דעת הקהל העולמית הופכת את משימת ההסברה למאתגרת מאוד עבור מערך ההסברה ומשרד החוץ.
העובדה כי כמות האוכלוסייה המוסלמית ותומכי המאבק הפלסטינאי בעולם עולה לאין שיעור על כמות האוכלוסייה הישראלית ותומכיה, הביאה למצב שנקודת הפתיחה שלנו במאבק ההסברתי מתחילה בחיסרון, וזאת מכיוון שיש קושי רב, עד כדי בלתי אפשרי, לייצר את אותה כמות התוכן והטראפיק הפרו ישראלי ברשתות החברתיות. קושי נוסף שבו נתקל מערך ההסברה קשור לעובדה שכולנו הופתענו מההידרדרות המהירה של המצב הבטחוני, וככל הנראה שלמשרד החוץ לא היה את הזמן הנדרש להיערך בהתאם. למרות זאת חשוב להדגיש כי אין ספק שהצוותים המקצועיים עושים ימים כלילות בתקופה זו.
מבחינה אולי טבעית, הסנטימנט של רוב אוכלוסיית העולם בבחינה של כל מאבק נוטה להתחבר לאנדרדוג, אנו רואים את זה אפילו במשחקי כדורגל כשאנחנו צופים מהצד הניטרלי. וגם כאן, הסכסוך הישראלי - פלסטינאי נתפס כמאבק של דוד מול גוליית, כאשר ישראל נתפסת כגוליית והפלסטינאים כדוד. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בתמונות שיוצאות מרצועת עזה והמידע על כמות הנפגעים הלא סימטרי, העובדה שאנחנו מעצמה צבאית, בריאותית וטכנולוגית - עכשיו לך תשכנע את העולם שאתה עושה טוב, בעיה.
עם זאת, האוכלוסייה העולמית אשר ערה לסכסוך אינה יודעת לעשות את ההבחנה האמיתית בסיפור הזה, ולכן הנרטיב שעל פיו קו ההסברה צריך לפעול הוא הצגת הסכסוך כמלחמה של מדינת ישראל נגד הטרור האיסלמי הגלובלי, ישראל לא נלחמת נגד רצועת עזה אלא נגד ארגון הטרור חמאס. ישראל לא נלחמת נגד האזרחים בעזה אלא נגד אלו שמחזיקים את תושבי עזה תחת שלטון הטרור. מה ההבדל בין חמאס לדע"ש? לבוקו חראם? אין הבדל בין החמאס לבין ארגוני טרור אחרים בעולם אשר מבצעים פיגועים במדינות אחרות, ואם אנחנו לא נילחם את המלחמה הזאת היא תופיע בחצרות הבתים של מדינות העולם. צריך להזכיר לאזרחי ארה"ב ואירופה את הפיגועים הרצחניים שהם חוו, להזכיר להם את הפחד ואת התחושה הנוראית כשזה מגיע "אליך הביתה". רק ככה יצליחו להבין שאנחנו לא מתמודדים מול אנשי שיח, שאנחנו לא נלחמים מול אזרחים עזתים חסרי אמצעים אלא מותקפים ע"י ארגוני טרור רצחניים, שהיום הם אצלנו ומחר הם יכולים להיות מחוץ לבית שלהם.
לצד זאת חשוב מאוד להראות את החיים המשותפים, את הדו קיום, ליצור תוכן המדגיש את הצדדים החיוביים שבחיים המשותפים שבין ערבים ויהודים בישראל, את העובדה כי הם חיים באיכות חיים טובה יותר כאן מאשר במדינות אחרות באזור. להציג סיפורים אישיים והצגת חיי קהילה ושכנות, וכן למרות, ודווקא בגלל האירועים שמתרחשים לאחרונה במסגרת גבולות המדינה בתוך ערים המעורבות.
מפורסמים ישראלים רבים ספגו ביקורת לאור אי הבעת תמיכה נחרצת בישראל, ניתן להבין גם את החשש שלהם. עם זאת, יש לזכור תמיד שמקור התמיכה והאהבה שהם מקבלים נמצא בישראל, וזה המקום אליו הם חוזרים כשהם רוצים להרגיש בבית. כפי שחייל המילואים עוזב הכול, מסכן את עצמו ואת עתידו ונדרש לדגל, כך ראוי שגם מפורסמים שעושים חיל מחוץ לארץ יקריבו מעט גם אם זה עלול לגרור תגובות לא נעימות של קבוצות פרו פלסטינאיות ברשת - והכל לטובת המדינה והמאמץ ההסברתי.
אין ספק שגם עולם הפרסום הישראלי מושפע ונפגע מן המצב, לא מתקיימות השקות, מותגים שתכננו לעלות עם פרסומות בעלות נרטיב הומוריסטי ממתינות ופועלות בערוצים אחרים, משרדי מכירות ואולמות תצוגה באזורים בהם יש ריבוי אזעקות עומדים ריקים וחלקם אף נסגרו עד שהמצב יירגע. עם זאת המציאות בעולם הפרסום היא לא שלילית לגמרי, מותגים גדולים שידעו לצאת עם המסר הנכון ועם האג'נדה הנכונה בתקופה זו כמו גם בתקופת הקורונה, הצליחו לשמור על הערך שלהם אצל הלקוחות, והם זכו לנקודות זכות רבות בקרב הציבור הישראלי שגם ידע להעריך את זה ולתגמל בהתאם.
כותב הטור הוא מנכ"ל ובעלים של משרד הפרסום "blanco" וחברת התוכן "the point"