סמנכ"ל כספים בחברה ציבורית שרכב על אופניו בפארק באזור השרון תבע כחצי מיליון שקל מפנסיונרית, לאחר שלטענתו הכלב שלה גנדי שלא היה קשור, החל לרדוף אחריו עד שהפילו מאופניו. כתוצאה מכך נפגע קשות בכתף, נאלץ לעבור ניתוח וכיום הוא סובל מ-10 אחוזי נכות לצמיתות.
לאחר המקרה וכדי לבסס את תביעתו, הוא שכר חוקר פרטי שהתחקה אחר תנועותיה של הפנסיונרית וכלביה באותו פארק. בתביעה שהוגשה לבית המשפט השלום בת"א, הוא דרש לקבל פיצוי עבור הפסדי שכר, זכויות סוציאליות וימי מחלה, כאב וסבל ואובדן הנאות החיים, עזרת צד ג' ועבור הוצאות רפואיות.
הפנסיונרית, שיוצגה על ידי משרדה של עו"ד סיון רובין נוה המתמחה בזכויות בעלי חיים ומייצגת בעלי כלבים שנשכו, טענה בכתב ההגנה כי טענותיו דמיוניות וכי כלבה גנדי לא מסתובב בשטחים ציבוריים בלא רצועה, לא רדף אחריו ולא הפיל אותו מאופניו, לא היה כל מגע בין הכלב לרוכב או לאופניו ואין לו כל קשר לתאונת האופניים.
במהלך המשפט התברר כי טענותיו של הסמנכ"ל רחוקות מהמציאות. הסמנכ"ל טען כי בעת שהכלב גנדי רדף אחרי אופניו, רצועת הכלב הסתבכה בתוך הגלגל הקדמי ובעקבות כך הוא 'עף כמו טיל'. בחקירה הנגדית של הסמנכ"ל, התברר כי טענתו נוגדת את חוקי הפיזיקה. אם הכלב אכן לא היה קשור כטענת רוכב האופניים, במהלך ריצתו הרצועה השתלשלה לאחור ולכן לא יכלה להסתבך סביב הגלגל הקדמי.
הסמנכ"ל נשאל על כך והשיב כי הכלב רץ עם רצועה: "אני לא מכיר את הפיזיקה הבסיסית לפיה הרצועה צריכה להיות מאחור. אני יודע שלא היה מכשול בשביל הרחב ושהייתה ראות מצוינות. הכלב היה עם רצועה משתלשלת ואני נפלתי ועפתי כמו טיל והיה לי כלב שצמוד לי לאופניים.
בהמשך החקירה הנגדית הסמנכ"ל טען כי "אתם מתחקרים אותי כאילו זה משפט רצח. אני זוכר כלב חזק שרץ צמוד לאופניים. עד כמה שהייתי רגוע יחסית כי אני לא פוחד מכלבים, עדיין באותו רגע הייתי מבוהל ורוצה לצאת מהסיטואציה... לא עצרתי כי אם הייתי עוצר, אולי הוא היה נושך אותי".
בעלת הכלב סיפרה בחקריה הנגדית כי "רוכב האופניים הגיע, חלף על פנינו ונסע מהר. ברגע שהוא חלף על פניי, הכלבים קמו על רגליהם והתחילו לנבוח. הכלב שמואשם, היה מצד שמאל שלי עם רצועה אדומה והכלבה הייתה בצד ימין עם רצועה צבעונית. הכלב השחור שהיה קיצוני קם על רגליו ומשך, אבל אני קמתי ומשכתי אותו חזרה אלי ואז במרחק כמה מטרים מאיתנו הוא עצר את האופניים ירד והתחיל לקלל אותנו קללות נמרצות".
בהמשך סיכמה האירוע בכך שהוא "עבר, הכלבים נבחו, הוא המשיך לנסוע, עצר, ירד, קילל בלי להתקדם לעברנו ואז הוא חזר. הוא ניסה לעלות על האופניים ואז הוא נפל ואז הוא קם ונסע. הוא איחל שאני אמות ושאני אשרף. גם אני וגם הכלב".
לשאלת בא כוחו של הסמנכ"ל שטען שעד לחקירה הנגדית היה בטוח שהיה רק כלב אחד וכי לא היה כל אזכור לכך שהייתה כלבה נוספת שהיא מסוכנת. על כך השיבה העדה: "היות והיה מדובר בגנדי, לא מצאתי לנכון לציין דברים סביבתיים, כי העניין היה רק הכלב גנדי ולא כלב אחר. אני כנראה טיפוס הומני, אבל כששואלים אותי אני מאוד ריאלית. אני עונה על מה ששואלים אותי. תיארתי את האירוע, אבל לא הכנסתי את אחותו של גנדי שקוראים לה אינדירה בגלל שהיא לא רלוונטית. אף אחד לא הזכיר אותה. אז גם אני לא הזכרתי".
בא כוחו של הסמנכ"ל שאל את בעלת הכלבים: "את אומרת שגם אינדירה נבחה? היא השיבה ש"היא נבחה קלות", ולשאלה אם גם גנדי נבח קלות או שהנביחות שלו היו חזקות השיבה: "לא מדדתי בדציבלים. זה נביחות של גנדי. הוא נבח את הנביחות של עצמו". השכנה, שהעידה אף היא מטעם ההגנה, טענה כי רוכב האופניים נפל מהאופניים כנראה מה'קריזה שלו'.
בסיום החקירה הנגדית השופטת מלכה ספינזי-שניאור המליצה לצדדים לבוא ביניהם בדברים לשם סילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט ולבסוף לא רק שהפנסיונרית לא שילמה כל פיצוי, אלא שהסמנכ"ל נאלץ לשלם לפנסיונרית הוצאות משפט בסך כ-30 אלף שקל לאחר שתביעתו נדחתה.
עו"ד סיון רובין נוה: "סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין מטיל על בעלי כלבים אחריות חמורה, שמשמעה חובה לפצות כמעט באופן אוטומטי את האדם שננשך (הנשוך) ולפיכך ברוב המקרים סכום הפיצוי נקבע במסגרת משא ומתן בין הצדדים. במקרים קיצוניים כמו במקרה זה, כאשר תובעים על אירוע שלא היה ולא נברא ומוכחשת מכל וכל אחריות בקשר לאירוע, אנו מציעים לבעלי כלבים לנהל הליך בפרט בכל הנוגע לשאלת האחריות עד שהצדק ייצא לאור, כפי שאירע במקרה זה".