מכונית הקיה ספורטג' של ניסו בר, מעצב שיער תל אביבי, נגנבה לפני כ-3 וחצי שנים מחניון ליד ביתו בבאר יעקב אך חברת הביטוח, ביטוח ישיר, דחתה תביעתו לפיצוי, בטענה כי הגניבה בוימה. לטענת החברה, המבוטח מכר את הרכב בסכום נמוך לגנב האלמוני שלקח את הרכב לשכם. גם העובדה כי במהלך המשפט הרכב אותר כשנה וחצי אחר כך על ידי המשטרה בשכם כשעליו סימני פריצה בדלת האחורית, שבר בחלון המשולש וכל לוח המכוונים שלו מפורק, לא שינו את דעתה של חברת הביטוח.
בעל הרכב תבע לקבל פיצוי בסך 75 אלף שקל ובתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בבת ים באמצעות עו"ד עומרי אייליג משרד אייליג דולינגר ושות', נטען כי בבוקר למחרת הגניבה כשעדיין לא ידע שרכבו נגנב, הבחין ניסו כי במהלך הלילה חברת איתוראן ניסתה להשיגו מספר פעמים. הוא התקשר לחברת איתוראן ושם נאמר לו כי ישנה תקלה חשמלית ברכב והוא התבקש לגשת לרכבו. אז התברר לו כי הרכב נגנב וחברת איתוראן דיווחה לו כי רכבו נמצא כבר בשכם. הוא הגיש תלונה במשטרה ופנה לביטוח ישיר מבטחת הרכב במסגרת ביטוח מקיף, שחודשיים אחר כך דחה את התביעה. זאת, בטענה כי ישנן סתירות מהותיות בגרסאות שמסר בפני חוקרי החברה וכי קיים חשד ממשי שבעל הרכב מעורב בגניבת הרכב.
מפסק הדין בבית המשפט בבת ים עולה כי בעל רכב ראה את רכבו בפעם האחרונה בשעה 8 בערב וכשעה אחר כך, תוך כדי שהוא ממתין בתור בסופר פארם, רכבו נגנב. לקראת חצות חברת איתוראן איתרה את הרכב הגנוב באזור בלאטה, סמוך לשכם. על פי איתוראן נעשה נטרול מלוח המקשים והרכב התחיל בשעה 20:47 לעשות את דרכו לכיוון מחלף נס ציונה, עלה לכביש 6 ולאחר חצי שעת המתנה בכפר קאסם הרכב המשיך בדרכו עד למחנה הפליטים בלאטה. בחצות התקבל דיווח על חבלה במערכת האיתוראן ודקות אחר כך אבד הקשר עם מערכת ה-GPS ברכב.
השופטת רונית אופיר ציינה תחילה כי ככל שהתרחק ניסו ממועד הגניבה, גרסאותיו הפכו למפורטות יותר והחשד בו גבר. השוואת גרסאותיו הראשונות מול גרסאותיו המפורטות המאוחרות, יוצרות 'חוסר נוחות'. אך לדעת השופטת, במהלך עדותו בבית המשפט לאחר שהסביר את הסתירות, היא השתכנעה כי הסבריו הגיוניים. השופטת ציינה כי עצם העובדה שגרסאותיו אינן "העתק הדבק", דווקא מחזקות העובדה כי אין מדובר בביום של הגניבה אלא, בשחזור הזיכרון אשר מטבע הדברים יתכנו פרטים שנשכחו או שלא דויקו. השופטת קבעה בהחלטתה כי חברת הביטוח לא הביאה די ראיות להוכחת טענתה כי גניבת הרכב בוימה, מה עוד שלא הצביעה על מניע לכך.
בית המשפט פסק כי אין להחיל במקרה זה את סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, הקובע כי במידה ונמסרו פרטים כוזבים לחברת הביטוח תוך ניסיון מרמה, רשאית חברת ביטוח לדחות את מבוטחה, שכן העובדות שבהן נמצאו סתירות אינן עובדות אינהרנטיות למקרה הביטוח הנוגעים לגניבת הרכב או לחובת חברת הביטוח לפצותו.
לדברי בא כוחו, עו"ד עומרי אייליג ממשרד אייליג דולינגר, בית המשפט בחר להתעלם מהסתירות שנמצאו בגרסאות החוקרים מטעם ביטוח ישיר אשר נחקרו אף הם במסגרת הדיון. מחקירת החוקרים עולה כי דחיית הכיסוי התבססה בעיקר על "תחושת בטן", אך תחושת הבטן הזו לא העלתה ממצאים מבוססים וללא כל ממצא עובדתי. לכן ביהמ"ש פסק כי על חברת הביטוח לשלם לבעל הרכב פיצוי בסך 75 אלף שקל, ובנוסף לשלם לו כ-11 אלף שקל עבור הוצאות משפט כשכל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית.
".
ניסו בר הגיב: "אני שמח שהצדק יצא לאור רק חבל שלקח שלוש וחצי שנים ממועד הגשת התביעה. חברת הביטוח ניצלה את כוחה הרב מולי ובחרה להגדיר אותי כגנב על סמך "תחושות בטן" ולגרור אותי במשך שלוש וחצי שנים במסדרונות בית המשפט. לא ויתרתי והלכתי עם האמת שלי עד הסוף. לבסוף יצא הצדק לאור וחברת הביטוח נתפסה במערומיה