בהחלטה שניתנה לפני מספר ימים ע"י ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית ת"א-יפו, נעשה צעד נוסף בכיוון ההתאמה של חיובי הארנונה לחיי המסחר בפועל. בערר נדון מקרה של חברה מסחרית, אופנוסנטר, העוסקת ביבוא ומכירה של סחורה, אשר מפעילה רשת של חנויות. הנכס המדובר משמש את החברה כמחסן לרשת החנויות הנ"ל וכחנות עודפים קטנה, המופרדת מהמחסן עצמו. בחנות העודפים מוכרת החברה סחורה ששהתה זמן רב בחנויות הרשת ולא נמכרה.
באופן טבעי פנתה החברה למנהל הארנונה בעיריית ת"א בבקשה לחיוב המחסן בסיווג "מחסנים", שהתעריף בגינו נמוך בכמחצית מתעריף "מסחר", ולחיוב חנות העודפים בתעריף "מסחר", בהתאם לשימושים בפועל.
צו הארנונה של עיריית ת"א קובע ארבעה תנאים מצטברים להכרה בנכס כבמחסן לצורך החיוב בארנונה: 1. הנכס משמש לאחסנה בלבד 2. לקוחות אינם מבקרים בו 3. המחסן לא נמצא בקומת העסק אותו הוא משרת 4. הנכס אינו משמש לשיווק ולהפצה.
להפתעתה נענתה החברה בשלילה. לטענת מנהל הארנונה, מאחר שבחנות העודפים נעשית מכירה והמחסן נמצא באותה הקומה של חנות העודפים, הרי שמבחינתו חנות העודפים הינה העסק אותו המחסן משרת ולא מתקיימים לפיכך התנאים להכרה במחסן ככזה. אי לכך, העירייה סיווגה את כל הנכס בסיווג "מסחר" והוא חויב בעודף תשלום של עשרות אלפי שקלים בשנה.
באמצעות עו"ד אהוד רינת, ראש תחום מיסוי מוניציפלי במשרד גולדמן, ארליך, אדלשטיין, אביגד ושות', הגישה החברה ערר שהתקבל. ועדת הערר דחתה את טענת עיריית ת"א לפיה עצם קיומה של יחידה מסחרית נוספת בצמוד למחסן שולל אוטומטית מהמחסן את הסיווג של "מחסנים", וקבעה שיש לבחון עובדתית את טענת החברה, לפיה בפועל המחסן אינו משרת את חנות העודפים אלא את רשת החנויות כולה ולכן הוא עומד בתנאי שלפיו המחסן לא נמצא בקומת העסק אותו הוא משרת (תנאי 3). בהחלטתה הגיעה הועדה למסקנה, כי הגם שהחברה בחרה לרכז שני סוגי פעילות בנכס אחד, אין לפרש את הפעילות המתבצעת במחסן כזו שנועדה לשרת את חנות העודפים, הנפרדת ממנה, ולכן נקבע כי המחסן יחויב בסיווג "מחסנים" בהתאם לשימוש בו בפועל.
לדברי עו"ד רינת, האילוצים של חיי המסחר מחייבים בתי עסק לנצל באופן אופטימלי את הנכסים שברשותם. עלויות ההחזקה של חנות עודפים, במקום נפרד מהנכס שבו נמצא מחסן הרשת, היו מן הסתם גבוהות משמעותית. לו הייתה מתקבלת עמדת העירייה, הדבר היה מחייב את החברה להעתיק את חנות העודפים למקום אחר ולייקר באופן משמעותי את עלויות התפעול. בנסיבות אלו החלטת הוועדה משקפת באופן ראוי את הכלל לפיו דיני המיסים הולכים אחר המציאות ולא שהמציאות צריכה להתאים את עצמה לדיני המיסים.