בפסק דין מקיף ביותר (122 עמ') חשף בגץ את יחסה של מערכת המשפט לחוסר נאמנות מינית, כשהשורה התחתונה היא: בגידה אינה אמורה להשפיע על חלוקת הרכוש בכלל, ובמיוחד לא על חלוקת הדירה המשותפת. בכך, למעשה, שופטי העליון שמו ברקס לבית הדין הרבני, שקבע כי אישה בוגדת תיפגע כלכלית.
קצת רקע: בית הדין הרבני האזורי העניק לאישה מחצית מהזכויות בדירת המשפחה בה התגוררה יחד עם בעלה במשך למעלה מ-20 שנה, למרות שהדירה נרשמה על שם הבעל ונבנתה על קרקע שירש לפני הנישואין. הבעל ערער על ההחלטה ובית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור וקבע שאין מקום לקבוע חלוקה בדירה, בין היתר בשל העובדה שבסמוך לגירושין האישה בגדה בבעל. על פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול הוגש בגץ, שקבע ברוב של שני שופטים מול אחד, שאין מקום להתערב בפסק הדין של הרבני הגדול. על פסק הדין של בגץ התקיים דיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, שהפך את ההחלטה הקודמת, וברוב של 6 מול 3 ביטל את פסק הדין וקבע כי דירת המגורים תחולק בין הצדדים.
השאלה העיקרית שעמדה על הפרק הייתה, האם חוסר נאמנות מינית היא עילה לשלילת זכויות רכושיות. מפסק הדין עולה, שהייתה הסכמה עקרונית בין כל השופטים, גם אלה מהצד השמרני יותר שהתנגדו להתערבות בגץ בפסק דינו של בית הדין הרבני - כי בגידה אינה עילה לשלילת זכויות רכושיות, בדיעבד.
יחד עם זאת, הדלת לא נסגרה הרמטית בפני דיון בשאלת הבגידה בכל הקשור לחלוקת רכוש. הנשיאה, אסתר חיות, קבעה שיש לבטל את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ואליה הצטרפו יתר שופטי דעת הרוב. לשיטת חיות, קיום "חיים כפולים" לאורך כל שנות הנישואין עשוי להצדיק את ביטול השיתוף בדירה, ובקצה השני של הסקאלה היה השופט אלכס שטיין, שהיה בדעת מיעוט, וקבע כי לא רק בגידה מתמשכת, אלא גם בגידה חד פעמית עשויה לשלול את השיתוף בדירה, וזאת בהתבסס על חוזה בלתי כתוב בין בני הזוג. שטיין אף הציע מודל חדשני שיחליף את חזקת השיתוף הספציפי לפיו כל שנת נישואין תזכה ב-1% מהרכוש שאינו משותף, כמו מתנות, ירושות או רכוש שהיה לאחד הצדדים טרם הנישואין, אלא אם בני הזוג ערכו הסכם ממון. עמדתו זו של השופט שטיין נותרה בדעת מיעוט.
חשיבותו של פסק הדין, לטעמי, היא בכך שהוא מציב גבולות ברורים לבתי הדין הרבניים ועוצר את זליגת השיקולים ההלכתיים אל תוך חלוקת הרכוש. במשך שנים ארוכות התקיים סטטוס קוו בעייתי - פסקי דין של בתי הדין הרבניים שללו זכויות רכושיות בשל שיקולים הלכתיים, אולם הדיינים ביססו את פסקי הדין על נימוקים משפטיים כגון: הסעיף בחוק יחסי ממון (סעיף 8) שמאפשר חלוקה לא שיוויונית של הרכוש בנסיבות מסוימות. במשך שנים ארוכות בגץ נמנע מלהתערב בפסקי הדין, בנימוק שבית הדין הרבני לא חרג מסמכותו. מגמה זו של "כיבוד הערכאות" אפשרה לבתי הדין הרבניים להוציא תחת ידם פסקי דין רכושיים מרחיקי לכת, תוך ביטחון כמעט מוחלט שבגץ לא יתערב בהם.
כעת, בית המשפט העליון, בהובלת הנשיאה חיות, שם לכך סוף. חשיבותו של הדיון הוא בקריאה לבתי הדין הרבניים לכבד את הכללים שנקבעו בעבר (בבגץ "בבלי"), לפיהם על בתי הדין הרבניים להכריע בסוגיות רכושיות לפי הדין האזרחי ולא לפי הדין הדתי. בכך העביר בית המשפט העליון מסר מהדהד לבתי הדין הרבניים שיש לשים קץ למשטר הפסיקתי המעוות במדינה לפיו בגין אותן עובדות עשויות להתקבל תוצאות שונות ואף הפוכות לחלוטין, כאשר הדברים מתנהלים בבתי המשפט האזרחיים לעומת בתי הדין הרבניים. מערכת משפטית נטולת ודאות וחסרת יציבות, שתלויה במירוץ סמכויות ומאפשרת מנעד קיצוני של תוצאות, היא מערכת משפט לא בריאה. מעבר למקרה הספציפי, פסק הדין בדיון הנוסף עשוי אולי להשיב למערכת המשפט את היציבות שהייתה חסרה לה.
הכותבת הוא מייסדת משרד רות דיין וולפנר, המתמחה בדיני משפחה וירושה