במאי 2021 דווח כי הצוות הבין־משרדי לבחינת מדיניות הממשלה בנושא הגז הטבעי ממליץ להגדיל את מכסת כמות הגז שמיוצאת מישראל מ-40% ל-52%, תוך הפחתת הכמות שיש לשמור למשק המקומי לעשורים הבאים. הנימוק שניתן להחלטה הוא שבעוד 20 שנה ממילא לא יהיה ביקוש לגז טבעי בישראל עקב הצפי לעליית השימוש באנרגיות מתחדשות, ולכן נכון לייצא ככל הניתן גז היום על-מנת שלא יוותר באדמה מחר. המרוויחות הגדולות מההחלטה הן שותפויות הגז אשר מקוות כי הגדלת המכסה תמשוך משקיעים נוספים ותצדיק הקמת תשתיות יקרות לשינוע גז למדינות רחוקות, דבר שכרגע אינו באופק מבחינה כלכלית.
על פניו נראה שמדובר בהחלטה הגיונית. באותו חודש בה התקבלה ההמלצה להגדיל את מכסת ייצוא הגז, משרד האנרגיה הציג להתייחסות הציבור גם את ההמלצות של ועדת המנכ"לים הבין-משרדית ליישום החלטת הממשלה 465 מאוקטובר 2020, אשר קבעה יעד שאפתני להפקת 30% מהחשמל בישראל מאנרגיות מתחדשות עד שנת 2030. בהנחה ומשק האנרגיה אכן יעמוד ביעדים אלו ואף ירחיב אותם בעשור שלאחר מכן, השימוש בגז טבעי יצטמצם וקיים חשש שבעתיד לא יהיה ביקוש עבורו. במצב כזה, ישראל ושותפויות הגז עלולות להיוותר עם "נכסים כלואים" ואובדן הכנסות משמעותי.
מעבר לכך, ההקצאה הנוכחית של 40% לייצוא גז אכן אינה מוכיחה את עצמה כאטרקטיבית מספיק. שותפויות הגז מתקשות למצוא משקיעים חיצוניים שיקימו מתקן הנזלה או צינור תת-ימי לאירופה בעלות של כ-7 מיליארד דולר בשביל לייצא רק 300 ממ"ק גז טבעי. החוסר בתשתיות מקשה על איתור לקוחות רחוקים ונכון להיום אין עדיין קונה לכשני שליש מהגז שהוקצה לשותפויות לייצוא. הפער הזה חשוב במיוחד לקראת המכרז החדש שמשרד האנרגיה פותח עבור רישיונות חיפוש בים הכלכלי של ישראל, הרביעי במספר, לאחר ששלושת הקודמים נכשלו. ישראל לא תוכל למשוך חברות נוספות לחפש גז ונפט במימי ישראל אם לא תצליח להוכיח שיש שוק עבור הגז שכבר התגלה.
עם זאת, הניסיון ליצור קשר ישיר בין היעדים הסביבתיים החשובים שקבעה לעצמה מדינת ישראל לבין הקושי של השותפויות לייצא גז הוא פסול וחושף את היעדים הללו למניפולציה רבה. הסיבה לכך היא שחרף הרצון הרב לקדם מדיניות סביבתית, מדינת ישראל לא תצליח להשתחרר מהתלות שלה בגז טבעי בעשורים הקרובים. נכון לעתה לא קיים תרחיש ריאלי לירידה בשימוש בגז טבעי בעשרים השנים הקרובות בישראל, ולכן לא ניתן לטעון כי ישראל לא תזדקק לגז. במידה וישראל אכן תגיע למצב ש-30% מהחשמל שלה מופק מאנרגיות מתחדשות, צריך לזכור שבכל שנה צריכת החשמל בישראל עולה ב-3.5% בממוצע. כלומר, בעוד עשור המשק יצרוך כשליש יותר חשמל מהיום. לפיכך, גם בתרחיש האופטימי משק האנרגיה עדיין יצטרך יותר גז מכפי שהוא צורך היום על-מנת לעמוד באותו נתח של -70% מתמהיל החשמל. לכך יש להוסיף את העובדה שגז טבעי לא משמש רק לחשמל בישראל, אלא גם לתעשיות כבדות, פטרוכימיה, חקלאות, ואולי בעתיד גם תחבורה, ולרבים מהסקטורים הללו אנרגיה מתחדשת לא מהווה פתרון.
הניסיון מוכיח: עדיפה הגישה הזהירה והשמרנית
הטענה כי ניתן לאשר ייצוא גז מכיוון שהמשק הישראלי לא יצטרך אותו בעוד שני עשורים היא לפיכך לא ריאלית, ולכך יש להוסיף את ההיתכנות הנמוכה של עמידה ביעדים הקיימים לאנרגיה מתחדשת עבור 2030. בפועל, ישנם "חורים" משמעותיים ביעדים האנרגטיים שמשרד האנרגיה קבע שעדיין יש לגשר עליהם. מגבלות גיאוגרפיות וטכנולוגיות מצמצמות את המונח "אנרגיה מתחדשת" בישראל לאנרגיה סולארית בלבד, ולא קיימת אינדיקציה ריאלית לכך שישראל תצליח להקצות מספיק שטח עבור כמות הפאנלים הסולאריים הנדרשים. לצורך החישוב, ביום קיץ חם ביולי 2020 ישראל הגיעה לשיא צריכה של 13,800 מגה-וואט. ב-2030 מספר זה צפוי לגדול בשליש לכ-17,900 מגה-וואט בשיא העונה. על-מנת לכסות 30% מהדרישה הזו, ישראל תצטרך להפיק כ-5,380 מגה-וואט מאנרגיה סולארית. לשם פרופורציה, מתקן "אשלים" המרשים בנגב הוא בעל הספק מקסימלי של כ-250 מגה וואט ועבור כך הוא תופס שטח עצום של כ-4,000 דונם. לפיכך, גם אם לוקחים בחשבון שיפור טכנולוגי בניצול אנרגיית השמש בשטח נתון, ישראל עדיין תצטרך להקים יותר מ-20 תחנות כוח סולאריות ענקיות על-מנת לעמוד בדרישה רגעית לחשמל ב-2030, ועוד שני מתקנים בכל שנה על-מנת לעמוד בגידול השנתי. נתונים אלו מניחים שכל תחנות הכוח הסולאריות יעבדו בתפוקה המרבית בכל שעה ביממה שנזדקק להן, אך זהו אינו המצב עם הטכנולוגיה הקיימת ויש צורך לגבות זאת עם תחנות כוח המונעות בגז טבעי. גם אם נמצא פתרונות אחסון זולים ויעילים על-מנת להתגבר על חוסר הרציפות של אנרגיה סולארית בלילה (קרי: מתקני אגירת אנרגיה) עדיין נצטרך להכפיל את כמות הפאנלים על-מנת לטעון את המצברים במהלך היום במקביל לאספקת החשמל השוטפת, דבר שיצריך עוד שטח. הדרך היחידה להתקרב ליעד הנדרש היא להישען על נכונותה של ירדן להקים תחנות ענק בשטחה ולייצא חשמל לישראל, חרף החסמים הפוליטיים.
ניסיון העבר כבר הוכיח כי בכל הקשור לתחזיות בתחום האנרגיה עדיף לנקוט גישה זהירה ושמרנית. כפי שהתחזיות לגבי התמלוגים שאמורים היו להתקבל ממפיקות הגז לא התאמתו, ראוי במקרה זה להישאר ביעדי הייצוא הקודמים שנקבעו, עד אשר יתממשו התחזיות בנוגע לאנרגיות מתחדשות בישראל ואכן נראה הפחתה בצורך בגז טבעי, או עד שיימצאו עוד מצבורי גז משמעותיים במים הכלכליים. אם המדינה תקבע יעדים לא-ריאליים להטמעת אנרגיות מתחדשות רק על-מנת לשמש תירוץ עבור הגברת ייצוא הגז, היא עלולה להיוותר ללא כמות גז מספקת בעוד עשרים שנה ולהישען שוב על ייבוא יקר.
ד"ר עילי רטיג הוא חוקר במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה ופוסט-דוקטורנט בתוכנית ללימודי סביבה באוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס