ולנו יש פלאפל: מלחמת השמפניה בין רוסיה לצרפת

מלחמת השמפנייה שפרצה בין רוסיה לצרפת, אינה הראשונה בסכסוכים בין יצרנים על שמות מוצרים שיש להם משמעות מסחרית.

סכסוכים טריטוריאליים על "למי שייך" מאכל או משקה כזה או אחר, הם עתיקים כמעט כימי האנושות עצמה, אפילו כאן, במרחב המצומצם של המזרח הקרוב, התנהלו "מלחמות" על שאלות הרות גורל כמו האם סלט ירקות קצוץ הוא "ישראלי" או "ערבי", האם החומוס הוא ישראלי או לבנוני - ואפילו השיר "ולנו יש פלאפל", המנכס לעם היושב בציון את כדורי החומוס המטוגנים, חולל כמה סערות.

ובכל זאת, בתחום האלכוהול נדמה שהסכסוכים מרים במיוחד, שלא לומר "חריפים".

אחד מסכסוכי האלכוהול הוותיקים קשור לוויסקי, משקה שמתקשר אוטומטית לסקוטלנד, שנחשבת עד היום ליצרנית הגדולה והמוערכת של תזקיק השעורה הנחשב. אלא שעדויות היסטוריות מתארכות את ראשית זיקוק הוויסקי באיים הבריטיים דווקא לשכנה, אירלנד.

מי שיעמוד ליד פלא הטבע המכונה "ג'איינט קוסט-ווי", לא הרחק מאזור העיירה בושמילס, שבסמוך אליה שוכנת מזקקת הוויסקי הפעילה העתיקה ביותר בעולם, בעלת אותו השם - יוכל לראות בעין בלתי מזוינת את האי איילה הסקוטי, מקור הוויסקי הכבולי בעל הטעם המעושן (לגבולין, לפרוויג, ארדבג, באומור ומותגים מוכרים אחרים).

לפיכך אפשר להניח שהקרבה הגיאוגרפית סייעה לתפוצת המשקה, אבל היכן התחילו לייצר אותו? ובכן, רוב המומחים מסכימים שהבכורה בייצור המשקה שמזוהה יותר מכל עם סקוטלנד, שייכת לאירלנד. בכל מקרה, סקוטלנד היא זו שהשכילה לייצא את המשקה כתחליף לברנדי ולקוניאק (מיד נגיע גם אליהם) במהלך המאה ה-19, בה חיסלה כנימת הפילוקסרה את מרבית הגפנים באירופה, תוך שהיא מסתייעת בקווי ההפצה של האימפריה שעליה השמש לא שוקעת, והשאר היסטוריה.

גם על מקורות הוודקה ניטשת מלחמה לא קטנה בין פולין ורוסיה, כאשר כל אחת טוענת לבכורה בהמצאת המשקה שמזוהה יותר מכל עם הרוסים.

רוסי שמכבד את עצמו ימנע מלגימה של וודקה פולנית, אך בכל מקרה, כדאי לזכור שדווקא מותג הוודקה הנמכר ביותר בעולם הוא בכלל אמריקאי (אם כי ממוצא רוסי) - סמירנוף.

גם כאן אין הכרעה ברורה, כאשר מומחים משתי המדינות שולפים עשויות היסטוריות שמתארכות את הייצור הראשון של הוודקה דווקא בארצם. בכל מקרה, נדמה שהכוחנות הרוסית ניצחה את הפולניות: בעוד הוודקה מזוהה כיום בעיקר עם רוסיה, הרי שהפולנים יכולים לשבת וללגום ויברובה וזוברובקה לבד בחושך.

אפילו כאן לא נעצרים הוויכוחים "מי היה ראשון" בייצורם של משקאות אלכוהוליים: הג'ין למשל (אלכוהול, לרוב מדגנים, מתובל בערער: ג'נייבר או חנייבר בלע"ז) הומצא בליידן, הולנד כתרופה לבעיות מעיים, אחר כך אומץ בידי חיילים הולנדים שנשאו אותו אל שדה הקרב, נקלט בחום בקרב החיילים הבריטים והפך לסמלה של לונדון בימי המהפכה התעשייתית. אפילו בימים האלה בהם הג'ין "מתפוצץ" על המדפים והופך לאחד הטרנדיים שבין המשקאות האלכוהולים, נהנה "לונדון דריי ג'ין" שמוגן בזכויות יוצרים, ממעמד מיוחד.

אפשר היה להמשיך מכאן למרכז ודרום אמריקה, בה ניטש ויכוח על מקורו של ה"פיסקו" (בכל מקרה לא מדובר במשקה ילידי, שכן אומנות הזיקוק הונחלה לילידי אמריקה בידי הכובשים האירופים. במקרה דנן - הספרדים), אבל נדמה שהעיקרון ברור, ממזקקי האלכוהול הראשונים ועד ל"אבו שוקרי המקורי": ברגע שמשהו מצליח, כולם טוענים למקוריות.

ובכל זאת, סיפור אחד על מקורות האלכוהול כדאי להכיר.

אפילו על עצם הזיקוק ניטש קרב מר בין הסינים למוסלמים, אבל רוב המומחים יסכימו שהזיקוק כפי שאנו מכירים אותו, פותח בידי המוסלמים.

אני מניח שיש מי שכבר שמו לב לבעייה: הרי המוסלמים אינם שותים אלכוהול! ובכן, זה בעצם מה שהקנה לאחת המילים הפופולריות בעולם את שמה.

המוסלמים היו חלוצי הזיקוק, אך הם השתמשו באלכוהול בעיקר למטרות רפואיות (ע"ע יהודים שעלו מארצות האסלאם ובטוחים שמריחה של עראק היא מזור לכל כאב) או למטרות קוסמטיות, כלומר איפור. הסברה הרווחת היא שהביטוי "אלכוהול" אינו אלא שיבוש של "אל כחל". המילה כחל נשמעת מוכרת? ובכן, גם בעברית מליצית אנו נוהגים לומר "ללא כחל ושרק" כשאנו מבקשים לתאם דברים כהווייתם, "בלי איפור".

והנה לכם הפרדוקס: האלכוהול שאסור לשתייה על פי חוקי האסלאם, הוא אולי המילה הערבית המדוברת ביותר בפאבים ברחבי העולם.

בכלל, שיבושי שפה בתעשיית האלכוהול הם עניין מקובל. הסוחרים ההולנדים למשל, היו חלוצי העברת האלכוהול מארצות כמו ספרד - בה שלטו המורים המוסלמים עד לכיבושה-מחדש בידי הנצרות, אל תוך אירופה. הם שמו לב לעובדה שכדי לייצר אלכוהול, נוהגים המקומיים לחמם יין - וקראו למשקה בפשטות "יין שרוף" - ברנט וין - או לימים: ברנדי. המוזר הוא שהביטוי "יין שרוף" נשמר דווקא בעברית, לכל מי שתהה על מקורו של ה"י"ש".

הצרפתים, שאל הסכסוך בינם לבין פוטין נגיע מיד, הם אלופי העולם בהגנה על תוצרתם ככזו שרק אם היא מיוצרת במחוז מסויים, יכולה להתהדר בשם המפורש. הדוגמאות המפורסמות הם קוניאק - ברנדי שמיוצר במחוז קוניאק, או שמפניה - יין מבעבע שמיוצר במחוז שמפיין. אבל כולנו מכירים גם את השאבלי, הסנסר ויש עוד דוגמאות רבות.

כשהספרדים למשל התקנאו בצרפתים וביקשו לעגן בכתובים, אחרי מותו של הגנרליסימו פרנקו וכניסת ספרד לשוק האירופי, ולהגן על ה"קאווה" שלהם, הם הצטרכו לרשום אותה לא רק כסימן מסחרי, אלא גם ככזה התחום לחבל ארץ.

לפיכך ניגשו למפה, תחמו את היקבים בהם מייצרים את הקאווה, היין המבעבע הספרדי, וכך עלה על המפה אזור חדש שאין לו שום משמעות גיאוגרפית או היסטורית זולת הכלתו את היקבים האמורים. אמנם רובם שוכנים באזור קטלוניה, הסמוך גיאוגרפית לצפרת והמושפע ממנה ביותר מבחינה קולינארית, אבל המקור לסימון הוא צורך מסחרי בלבד.

בכך לא תמו תלאותיה של הקאווה: רבים מהיקבים נהגו לציין על תוצרתם שהיין המבעבע נוצר "בשיטת שמפניה" ("מטוד שמפיין"), אבל הצרפתים זעמו והכריחו את הקטלוניים למחוק את הביטוי מעל התוויות.

כאן נעצור, אך בטרם נעבור אל הסכסוך הנוכחי בין צרפת לספרד, נזכיר שגם בישראל למשל כבר היו מקרים דומים. בכרמיאל יוצר פעם משקה "ויסקי" בשם אסקוט, שעל תוויתו נכתב "ויסקי סקוטי". מעבר לכך שהתזקיק לא היה סקוטי, הוא אפילו לא עמד בתקן המינימום הדרוש כדי להיקרא ויסקי. הבריטים התעצבנו, תבעו - והמשקה נגנז. היצרנים הבאים היו כבר זהירים יותר, וכך זכינו בשנות השמונים למשקאות כמו "כהילה" על משקל טקילה, "קפרי" על משקל קמפארי ועוד.

הטענה של פוטין כאילו המשקה "שמפניה" מקורו ברוסיה, היא כמובן תלושה, שלא לומר נלעגת. נכון שמפחות המלוכה, הצארים של רוסיה, היו בעלי אוריינטציה צרפתית - דיברו צרפתית, אכלו אוכל צרפתי ושתו יין צרפתי, לרבות שמפניה. אך מכאן ועד טענה למקוריות, המרחק הוא רב.

הרוסים נוהגים לכנות בשם שמפניה כל יין נתזים מקומי- והצרפתים שהבינו שבניגוד לספרדים למשל, עם הרוסים לא כדאי להתעסק, החרישו. הבעיה היא שפוטין חובב הסקנדלים לא הסתפק בכך, ובכפוף לטענתו חתם על חוק שמחייב כל שמפניה אורגינלית שמיובאת מצרפת, להוסיף לתווית את הכיתוב: "יין נתזים", כדי להימכר ברוסיה.

נדה כי כאן כבר פקעה סבלנותם של יצרני השמפניה המקורית: אפילו תאגיד LVMH (לואי ויטון, מואט והנסי), מהיצרנים הגדולים בעולם שמחזיק במותג "מואט שנדון" (בכתיב מלא), הודיע כי הוא שוקל להפסיק את הייצוא לרוסיה.

אז אולי שמפניה צרפתית מקורית, מחבל שמפיין, היא מחוץ להישג ידו של הצרכן הרוסי הממוצע, אבל האוליגרכים יצטרכו כנראה להתרגל להרוות את צמאונם לבועות במשקה מבעבע אחר, לפחות עד שנשיאם יחליט שגם הקאווה או הפרוסקו הם רוסיים במקור.