מחלוקת משפטית בין הטכניון ובין בן יחיד שהתייתם מאביו עוררה בבית המשפט המחוזי שאלה משפטית חשובה אודות תוקפה של צוואה שערך חולה נפש שלא הוכרז כפסול דין. בחינה מעמיקה של המארג הנסיבתי הובילה לקביעה מעניינת שיש בה כדי להשליך על פעולות שמבצעים אנשים הלוקים בנפשם.
המנוח נפטר בשנת 2015 כשהוא גרוש ולו בן יחיד. צוואתו האחרונה של המנוח, שנחתמה עשור לפני פטירתו, קבעה כי יש למכור את רכושו לכל המרבה במחיר (למעט המיטלטלין, שאותם הורה לפזר לצרכי צדקה) ומן הכספים שיתקבלו יש להעביר לבנו סך של 36,000 דולר בלבד, ואת כל היתרה יש להפקיד בקרן נאמנות שתיועד לחלוקת מלגות לחיילים קרביים שלומדים בטכניון. המנוח פירט בצוואתו כי ההחלטה התקבלה אצלו לאחר התלבטות קשה ומחשבות אין ספור, משום שבנו היחיד מתנכר לו ואיננו מכבד אותו עד כדי תחושה שהוא איננו בנו.
בית המשפט לענייני משפחה מינה פסיכיאטר מומחה שקבע כי המנוח סבל כל חייו הבוגרים ממחלת נפש ואובחן כסכיזופרני-פרנואידי, שלא תמיד הקפיד על נטילת התרופות ולפיכך סבל ממחשבות מסוגים שונים שהביאו אותו, לא אחת, למצבי קיצון וכי במועד עריכת הצוואה הוא לא היה כשיר לערוך אותה בהתאם לדרישות חוק הירושה.
בית המשפט לענייני משפחה מצא גם כי אכן בין המנוח ובנו שרר מעין נתק אולם היה זה נתק מצדו של האב על רקע מריבה תמוהה, כאשר לאורך הזמן, ברציפות ובעקביות, התעקש הבן ולא הסכים לוותר על הקשר עם האב. גם כאשר הביא הבן את כלתו המיועדת להיכרות עם האב, הוא זכה לכתף קרה ולמרות ההתבזות הוא המשיך להתעקש על קיום הקשר עם אביו.
הטכניון ערער על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בטענה שפסק הדין הרחיק לכת עם הרצון לסייע לבן עד כדי דריסת העיקרון המנחה של כיבוד רצון המנוח, אפילו אם הוא פגוע נפש, ובפרט כאשר ב-3 השנים שקדמו לעריכת הצוואה המנוח לא אושפז והקפיד ליטול את התרופות כסדרן. הטכניון התבסס גם על גרסת הבן שהודה בעצמו כי מערכת היחסים עם אביו המנוח ידעה עליות ומורדות גם לפני אותה המריבה.
דא עקא, אחד השיקולים העיקריים שנבחנו ע"י בית המשפט המחוזי היה דווקא צוואה שערך המנוח שנה אחת לפני הצוואה המדוברת, ובה ציווה את כל רכושו לבנו היחיד (למעט 20,000 דולר שאותם ציווה לתרום). הקוטביות בין שתי הצוואות בתוך שנה אחת, טען הבן, מעידה על לקות נפשית קיצונית - ולפיכך יש לבטל את שתיהן.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והזכיר את הוראות חוק הירושה שקובעות כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה - בטלה. העובדה שאדם מסוים לא הוכרז פסול דין אינה מלמדת בהכרח כי כל פעולה שלו היא כשרה. תפקידו של בית המשפט לבחון את מארג הנסיבות וכאשר מוכח שהמצווה מונע בידי כוחות המציבים לפניו מציאות מעוותת שאינה בנמצא - הרי שיש לבדוק היטב האם תוצאות מעשיו עולות בקנה אחד עם המציאות הנכונה. כאשר התשובה לכך שלילית, יהיה קשה להכיר בתוקפן של אותן פעולות.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחה בענייני משפחה וירושה מסבירים את חשיבותו של פסק הדין בבחינה שקובע המשפט לפעולות המבוצעות ע"י אדם הלוקה בנפשו. במקרים שאלה יש לבחון את המארג הנסיבתי הרחב כדי לוודא שהפעולות נעשו על בסיס שיקולים סבירים וראיית מציאות תקינה, שאם לא כן - דינן של הפעולות להתבטל. החזקה המשפטית של תקינות אוטומטית על פעולות שנעשות ע"פ הדרישות הצורניות, היא בבחינת "על תנאי" כאשר מבצע הפעולות הינו אדם הלוקה בנפשו.