נדמה שלכל אחד מאתנו יש רגע אולימפי שלא יישכח לנצח. יש מי שיזכור תמיד את האולימפיאדה הראשונה שבה נצמד, כילד, אל מסך הטלוויזיה, יש מי שזוכר רגעי שיא של גאווה לאומית, אחר יזכור דווקא רגעים טראגיים או קשיים שביטאו את ניצחון הרוח על השריר.
לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים בטוקיו, פנה "וואלה! כסף" לחמישה מנהלים וביקש מהם לבחור חמישה רגעים אולימפיים שלא ישכחו לעולם.
סופי מלניק אמתי, סמנכ"לית שיווק Joy Ventures, המשבר של מייקל פלפס
לאחר זכייתו של הספורטאי מייקל פלפס בשלוש אולימפיאדות ומספר לא מבוטל של מדליות זהב לאורך השנים, החליט פלפס לשתף את מסעו ודרכי ההתמודדות עם דיכאון שחווה לאחר הצלחותיו המרשימות בענף.
כדמות ציבורית מוכרת, פלפס יצא במסע מעורר השראה עבור הציבור הרחב, ובפרט קהילת הספורטאים. מסעו המרגש, דן בהשפעותיו של ענף הספורט על חייו ועל הקשיים והחרדות שחווה כספורטאי ואף גייס ספורטאים נוספים ששיתפו את חוויותיהם וסיפורם האישי.
כמו כן, פלפס בחר להיכנס לשותפות עם חברת סטארט-אפ בשם TalkSpace שעוסקת בתחום בריאות הנפש ומציעה לקהל הרחב שירותי פסיכולוגים מוסמכים בפלטפורמה אינטרנטית נגישה.
החשיפה של סיפורו האישי, מוכיחה לכולנו שלא הכל נוצץ ולפעמים ההיפך הוא הנכון. הלחץ, המתח והחרדה בהם אנו שרויים הוא טריגר שלפעמים נעלם מעיננו.
עם פתיחת אירועי האולימפיאדה, שמלווים יותר מתמיד במתח עצום לאור דחיית המשחקים, הספורטאים נמצאים בנקודת לחץ אדירה וזאת בשל הציפייה הגדולה מצד המדינה אותה הם מייצגים, המאמנים שלהם, משפחותיהם ורצונם לנצח. עלינו להבין כי מאחורי כל ספורטאי שנראה על המסך, עם התארים המרשימים, נמצא אדם שעלול לחוות קשיים ואתגרים מנטליים רבים.
שיתופו של פלפס שם זרקור גם על הנושאים הפחות מדוברים ונותן להם תוקף ואישור עבור ספורטאים רבים ועל כן בחרתי בו כסיפור ההשראה שלי.
יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, הטוטו Winner, שבתאי צור, והסיפור המרגש של דרק רדמונד
אחד הסיפורים המרגשים ביותר בעיני במשחקים האולימפיים, אשר גם חקוק בזיכרוני, החל באולימפיאדת סאול ב 1988 ונמשך באולימפיאדת ברצלונה 4 שנים מאוחר יותר ב 1992.
היה זה כשהאצן הבריטי דרק רדמונד נאלץ לפרוש מהתחרות בסאול באופן קורע לב לאחר שקרע את גיד האכילס ברגלו. רדמונד אשר היה אחד המועמדים המבטיחים למדליה במקצה ה- 400 מטר ירד מהמסלול בדמעות וריגש את חובבי הספורט בעולם כולו. אבל רדמונד החליט שהוא לא מוותר על החלום האולימפי, ומאותו רגע הקדיש את כל חייו לקראת האולימפיאדה הבאה.
הוא הגיע לברצלונה על אף הפציעה הקשה שעבר, שכללה גם מספר ניתוחים, כשהוא בכושר הטוב בחייו וסומן כמועמד כמעט בטוח לזכייה. תחילת המרוץ הייתה עבורו מבטיחה.
העולם כולו עצר נשימתו בציפייה לזכייתו הסוחפת במדליה לסגירת מעגל מרגשת. אבל אז באופן פתאומי פילח את שריר הירך שלו כאב חד, והוא לא יכול היה להגיע אל קו הסיום. אביו שצפה בבנו מהיציע לא יכול היה להישאר אדיש נוכח המחזה קורע הלב.
הוא זינק ממקומו, ותוך שהוא עוקף את טבעת האבטחה הצליח להגיע לבנו הדומע ולעזור לו לחצות בכל זאת את קו הסיום. במדליה רדמונד אמנם לא זכה, אבל הוא הפך לגיבור ספורטיבי ולאחד הספורטאים הזכורים ביותר בתולדות האולימפיאדה כמי שמגלם בסיפורו את הסיפור של הספורט כולו, ואת הסיבה להיותו כה מרתק ואהוב על כולנו.
אלי אליאב, מנהל סחר ותפ"י בחברת סאני תקשורת - והגאווה הלאומית שהביא גל פרידמן
הרגע שלא אשכח לעולם ממשחקי האולימפיאדה הוא הזכייה הגדולה של גל פרידמן, גדול הספורטאים האולימפיים בתולדות ישראל, במדליית הזהב במשחקים שנערכו באתונה ב-2004. גל, הוא הישראלי הראשון שזכה באולימפיאדה והיחיד שזכה בשתי מדליות אולימפיות. הסיפור של גל מעורר בי השראה: אותו הילד, בעל מבנה הגוף הצנום, שנולד בחדרה וגדל בפרדס חנה-כרכור שהגיע לפדיום המבוקש ביותר בעולם - פעמיים.
זה התחיל עוד באולימפיאדת אטלנטה ב-1996, אז פרידמן זכה במדליית הארד והפך לגולש הישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית בשיט. מעבר לשמיעת ההמנון ברגע הענקת המדליה, היה רגע בטקס הנעילה של המשחקים בו הוא נשא את דגל המשלחת.
אני זוכר כמה התגאיתי, בהישג שלו, בישראליות שלי ובספורט שהוא נטול כל סכסוכים ופוליטיקה. פשוט משחקים, טהורים, שבהם הטוב ביותר מנצח.
אך עם כל הישגיו, לאחר שלא הבטיח את מקומו במשלחת למשחקים בסידני בשנת 2000, הוא החליט לפרוש. מבחינתי זו הייתה אבדה גדולה לספורט הישראלי ואף הרגשתי אכזבה. אך לאחר שנתיים הוא חזר ובגדול.
פרידמן שב לקטוף מדליות והצלחות אדירות עד שבאתונה 2004 זכה במדליית הזהב הראשונה של ישראל באולימפיאדה. זה היה רגע יפה שאיחד בו הרבה ערכים שאני מאמין בהם ומחנך לפיהם את הילדים שלי: דבקות במטרה, עבודה קשה, התמודדות עם כישלונות והצבת יעדים.
גם ההחלטה שקיבל לאחר פרישתו, כחובב צילום, לעבוד כצלם חתונות, היוותה חותמת נוספת לצניעות והתום של אותו ילד מפרדס חנה-כרכור שהולך אחרי החלומות שלו, עד הסוף.
רפי חדד, סמנכ"ל שיווק בברינקס
אני לא אשכח איך בגיל 10 ישבתי לצפות בקרב המיתולוגי של גמר 100 מטר, באולימפיאדת סיאול 1988, בין קרל לואיס לבין בן ג'ונסון.
אותה תמונה אייקונית של ג'ונסון, שהיה האנדרדוג, כאשר הוא מניף את ידו על קו הסיום היא אחד הרגעים הציניים בהיסטוריית הספורט. בדיקת הסמים שהגיעה בעקבות הריצה ומצאה כי הוא השתמש בחומרים אסורים, הפכה את המציאות על פיה - מ-9.79 שניות של קרב מותח על המדליה, הוא קיבל רובד נוסף והפך לקרב בין ה"טוב" ל"רע".
מצד אחד לואיס, הילד הטוב, האתלט הגדול ביותר בעולם שמדליית הזהב נלקחה ממנו לרגע קצר ומנגד גו'נסון שהפך לשקרן ונוכל שבגד בתומכיו הרבים.
חציית הגבול הזו גרמה לי לתהות על שאיפה לניצחון ומצוינות אל מול המחיר - במקרים רבים הדרך חשובה הרבה יותר מהמטרה.
אופיר נח, סמנכ"ל השיווק של מועדון הצרכנות הוט
בשנת 2004, כשמונה שנים לאחר שזכה בפעם הראשונה במדליה אולימפית במשחקים האולימפיים באטלנטה, זכה בפעם הראשונה והיחידה עד כה במדליית הזהב והוכתר כאלוף אולימפי בגלישת רוח בדגם מיסטרל.
בנוסף, גל הינו הספורטאי הישראלי היחידי שמחזיק בשתי מדליות אולימפיות. השקט, הענווה והמקצועיות של גל הם שהביאו אותי לבחור בזכייה שלו כרגע הזכור לי ביותר במשחקים האולימפיים.
הדרך הספורטיבית של גל היא דוגמא מצוינת לכל מי ששואף לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לשיאים חדשים. ההתמדה, הנחישות והרעב להצליח הינם תכונות נחוצות לכל אדם באשר הוא אך לספורטאי על אחת כמה וכמה. הדרך האולימפית של גל פרידמן מציגה את כל היפה בספורט ואני מקווה שעוד ספורטאים ישראלים יגיעו לתוצאות דומות באולימפיאדות הבאות.
