במשך שנים ניסה משרד האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים, ללא הצלחה. לאחרונה, הושגה הסכמה "היסטורית": השליטה הגברית במוקדי הכוח בפוליטיקה ובכלכלה, בעזרתן האדיבה של שרות החינוך והשוויון החברתי, הצליחה לאשר בממשלה את ההצעה להעלאת גיל הפרישה לנשים. לפי המתווה המוסכם, גיל הפרישה לנשים יועלה בהדרגה מ-62 ל-65 במהלך 11 השנים הקרובות, זאת למרות התנגדותן של 60% מהנשים.
נושא הפנסיה הוא סבוך ומעטים מבינים בו, אבל הוא נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. העיקרון העומד בבסיס הרעיון של החיסכון לפנסיה, פשוט: העברת הכנסות מתקופת העבודה לתקופת הפרישה. העלאת גיל הפרישה לנשים ייאלץ נשים להמשיך לעבוד אחרי גיל 62 במקום ליהנות מכספי הפנסיה מגיל זה ואילך, כפי שהן זכאיות היום.
הצורך בהעלאת גיל הפרישה דווקא לנשים נובע משתי סיבות: האחת - התארכות תוחלת החיים, שגורמת לגירעון אקטוארי; השניה - ההבדל החוקי הקיים כיום בין גברים לנשים, לפיו גיל הפרישה לגברים הוא 67 ולנשים רק 62. דחיית גיל הפרישה לנשים עשוי לשפר את המאזן האקטוארי, על ידי הארכת זמן ההפקדות וקיצור זמן התשלום.
בפועל, העלאת גיל הפרישה לנשים משמר את הפערים בין גברים לנשים בתעסוקה, ואף מגדיל אותם עוד יותר בתקופת הפנסיה. ההסבר לכך פשוט: על פי דו"ח הממונה על השכר לשנת 2019, שהתפרסם לאחרונה, נשים מרוויחות 65% מגברים, גם במגזר הציבורי וגם במגזר הפרטי. פערים אלה החמירו בתקופת הקורונה ועל פי קצב השינוי שלהם בעשור האחרון, השוויון צפוי להגיע הכי מוקדם בעוד כ-80 שנה, דהיינו לעולם לא. במצב כזה, "השוואת" מצב הנשים לגברים על ידי הרעת מצבן בפנסיה, לוקח מהנשים את היתרון האחרון שנותר להן מול האפליה המגדרית בשכר.
האפליה המגדרית בשכר נגד נשים והטלת האחריות לגירעון האקטוארי על הנשים, שניהם תוצאה של אינטרס גברי מובהק. נשים עובדות נמצאות בנקודת מוצא כל כך נחותה לעומת גברים, שהפתרון לגירעון האקטוארי דורש העדפה מתקנת, שתשפר את מצבן ולא שתרע אותו. למשל, אפשר להעלות את גיל הפרישה גם לגברים וגם לנשים, או לגברים בלבד. אפשרות נוספת היא, להגדיל את קצבאות הזקנה לנשים בשיעור האפליה בשכר. אם הגברים אחראים לפער של 35% בתקופת העבודה, ראוי שיהיו אחראים לסגור אותו בתקופת הפנסיה.
מצדדי השוואת גיל הפרישה לנשים, טוענים שהשארת נשים במעגל העבודה, מהווה יתרון עבור הנשים, גם מבחינת הגדלת הצבירה הפנסיונית שלהן, וגם כדי לשמור על בריאותן וחיוניותן. לטענתם, לנשים עדיף לעבוד גם אחרי גיל 62 מאשר להתבטל ולהנות מכספי הפנסיה. אבל מי שמצפה שנשים מעל 62, ימצאו עבודה, מתבדה. מחקר שנערך בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה קובע, שאפליית זקנים במקומות העבודה חמורה יותר מאפליית נשים. בישראל, מועמדים מעל גיל 50 מתקבלים לעבודה בקושי רב, למעט אולי בענפי שמירה ונקיון. לכן, החיסכון הפנסיוני של נשים מעל גיל 62 לא יגדל כי לא תהיה להן תעסוקה. גם היום החוק אינו מגביל מעסיקים להמשיך ולהעסיק נשים מעל גיל 62, כך שיפרשו מאוחר יותר, הוא רק מאפשר להם לפטר אותן מסיבה לגיטימית מבלי להסתכן באפליה מחמת גיל.
עד היום לא נמצא פתרון לאפליה מגדרית בשכר. מעסיקים חוסכים 35% כשהם מעסיקים אשה לעומת גבר; חוקי שוויון זכויות לא שינו את המצב; ארגוני נשים ושוויון ולא שינו את המצב; פסקי דין שקיבלו תביעות אישיות של נשים שהופלו לרעה, לא שינו את המצב; ארגוני העובדים אינם מנסחים סעיפי העדפה מתקנת לנשים בהסכמים קיבוצים; נשים חוששות להגיש תביעות ייצוגיות בעילה של אפליה, למרות שנשיאת בית הדין הארצי לעבודה קראה להגשת תביעות כאלה בנושא אפליה מגדרית.
אפליית נשים בשכר, היא גם אחד היסודות לתפיסת פערי הכוח בין גברים לנשים בחברה, והיא מצע פורה להתעמרות ואלימות של גברים כלפי נשים. הטלת כל כובד משקלו של הגירעון האקטוארי על גבן של הנשים, המצולק ממילא מפערי השכר המגדריים, פוגע בשוויון, ואין בו הגינות או חמלה. אם 60% מהנשים המתנגדות היו יודעות לשתף פעולה במלחמה נגד פערי השכר המגדריים, כמו שהן פועלות נגד האלימות, היינו רואים יותר שוויון בתעסוקה, פחות אלימות נגד נשים, והחלטות פוגעניות ומפלות כמו העלאת גיל הפנסיה לנשים בלבד, לא היו יכולות לעבור. או שלא היו עולות מלכתחילה.
עו"ד גל גורודיסקי מומחה לדיני עבודה ופנסיה.