מה עושים: החברה עוסקת בגידול, פיתוח, טיפוח, עיבוד ושיווק מגוון זני קנאביס רפואי, עוסקת בשירותים הקשורים לקניין רוחני לתעשיית הקנאביס הרפואי ונסחרת בבורסות קנדה ונאסד"ק.
משתתפים: רות שפירא, בת 35, רווקה, גרה בירושלים, Digital Marketing Specialist, חצי שנה בחברה. שי שמש, בן 42, נשוי פלוס שלושה, גר בפ"ת, CFO, שנתיים בחברה. צוריאל פרידמן, בן 26, נשוי עם קילומטראז' של חודש, מנהל קהילת PTSD, חודשיים בחברה.
לוקיישן: המטה הבינלאומי וישראלי ממוקם בקיבוץ גליל ים, בממש ליד המרפאה של היישוב. האווירה הקיבוצים כוללת המון ירוק בעיניים, ונינוחות באוויר.
בצהריים החבר'ה אוכלים עם החברים בחדר האוכל, שנמצא מול המשרדים או בחומוס של גליה מרחק כמה דקות הליכה. שי מספר, שאחרי שהחברה הונפקה והפכה לציבורית, הם חשבו לעבור למגדל משרדים מכובד בת"א, "היינו בפגישה, אכלנו פקקים בשני הכיוונים והחלטנו להישאר כאן. אין כמו לשמוע את הזרזירים ולהכניס את האוויר הזה לריאות".
הפסקת קפה: במטבחון יש טוסטר שוכב, עומד, שתי מכונות קפה, קפסולות, קפה מגורען, תה פירות יער בפירורים, תבלינים לסלטים שנחתכים בכמויות, שמן זית משובח וזרעי צ'יה. בארון המתוקים יש שוקולדים, "עד חצות" מריר וחלב, מדף פרכיות וכעכים מלוחים.
במקרר נחים בקבוקי קאווה קרים ובירות להאפי האוור, ערמות של גבינה צהובה לטוסטים, גבינה לבנה, בולגריתג'ארה של יוגורט עיזים, ומגירה מפוצצת בפירות וירקות, בפריזר יש לחמים מיוחדים בהקפאה.
CV: רות, מנהלת הדיגיטל, למדה תואר ראשון בבלשנות אנגלית ויידיש. בזכות אבא, שעודד אותה תמיד ללמוד, התחילה לקרוא אנציקלופדיות בגיל 5, ועצבנה את המורות בשאלות מתחכמות.
מאמא שלה, אשת מחשבים, קיבלה את הגישה לתחום ובתיכון היתה מהראשונות שהיו באינטרנט, שהיה אז בחיתוליו, והיתה חזק במיי ספייס. היא נכנסה לעולם הפרסום בתחומי הקריאייטיב, אסטרטגיה, תקשורת ותוכן, התחילה המשרד יח"צ, משם עברה ל"ענבר מרחב שקד" והקימה שם את מחלקת הדיגיטל והתוכן.
עבדה כמה שנים בחברת קנאביס, משם חזרה לאדלר חומסקי וטיים אאוט, ועד לפני הקורונה נתנה שירותי פרילאנס לחברות. ל IMC הגיעה בסוף הגל השלישי והיא אחראית, על ריטייל, בין היתר, לתפעול מערך הדיגיטל של בתי המרקחת הדיגיטליים פנאקסיה ופארם ירוק שהחברה רכשה לפני כחודש.
צוריאל מסתובב צמוד לאווה, הלברדורית הטיפולית שצמודה אליו. לפני הגיוס ליחידה מובחרת, היה ספורטאי מצטיין, אצן למרחקים ארוכים, ובמהלך השירות הצבאי, עבר אירועים קשים בשירות, סבל מפריצת דיסק, בעיות נוירולוגיות, אושפז בבית החולים ובמשך שלושה חודשים קיבל מזון דרך הווריד.
הרופאים אמרו שלא יוכל לעמוד יותר על הרגליים. לפני שבע שנים אובחן כפוסט טראומטי קשה. שנה וחצי היה מרותק למיטה, היו המון התעלפויות, הקאות, מצבי קיצון, עד שהגיע לצומת שבה היה צריך להחליט אם להמשיך בחיים והוא החליט לבחור בהם. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה, להרצות על הסיפור שלו וחזר לספורט.
"עברתי טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים, לקחתי 15 כדורים ביום ולא היתה הקלה. הציעו לי להשתמש בשמן קנאביס שלא עזר ואז עברתי לתפרחות, עד שמצאתי את הזן שהקל עליו, "רומא" של IMC", הוא אומר.
הוא הגיע לחברה דרך שי, שהזמין אותו להרצאה בחברה והרעיון להקים קהילה למטופלים התגלגל במהירות. צוריאל אחראי על הקמת בית דיגיטלי עם אנשי מקצוע, רופאים, רוקחים, מאמני כושר, שיסייעו ותנו כלים למטופלים ובעתיד הוא יהפוך גם לפיסי.
שי, רו"ח בהשכלתו, עבד כמה שנים קסלמן, היה חשב בבוסטון סיינטיפיק ויצא ללמוד תואר שני במנהל עסקים במדריד.
הוא התקבל לעבודה בחברה ספרדית גלובלית, שהחזירה אותו לישראל, יחד עם המנכ"ל חברו ל"מנרב" והקימו את מתקן ההתפלה באשדוד, פרוייקט לאומי שסבל מקשיים, הוא היה אחראי על הכספים והתפעול. כשהפעילות של החברה הסתיימה בפשרה מול המדינה, הוא טס לאמסטרדם לחמישה ימים לנקות את הראש והגיע ל- IMC, כשתפקידו להקפיץ אותה מפעילות של חברה קטנה וציבורית שנסחרת בנאסד"ק ועשה את זה כשהחברה הונפקה בדיוק לפני שנה.
בשביל הנשמה: שי יוצא לדיג עם אחיו, שהוא סקיפר, רות אוהדת שרופה של הפועל תל אביב, למרות שהיא בכלל ירושלמית וצוריאל רץ, מתאגרף ושוחה.
מה לובשים: הבנים ג'ינס וטי שירט, בכספים צריך להיות יותר מכופתרים. אין עוררין שמחלקת הדיגיטל והשיווק מובילה בסטייל ובקעקועים שעושים שם ביחד.
מאיפה עובדים: תלוי במחלקה. בכספים יותר קשוחים. שי אומר שאצלו חייבים להגיע למשרד יומיים שלושה בשבוע.
צוריאל חייב מסגרת, אז הוא מתייצב כל יום, ככה גם רות שמגיעה כל יום ברכבת מירושלים והולכת ברגל קילומטר בחום מהתחנה לקיבוץ, למרות שמתחננים בפניה שתעבוד מהבית. צוריאל: "יש אווירה מעולה. מצד אחד חברה גלובאלית גדולה ומצד שני התחושה היא של סטארט אפ". שי: "אתה יושב עם מנכ"ל של חברה ציבורית ומנגב חומוס".
ערך מוסף: קודם כל החבר'ה והקיבוץ. פעם בשבוע יורדים לחווה בעוטף עזה. כל חמישי יש האפי אוור עם פינוקים, פעם בחודש ארוחת בוקר מושקעת. אפשר לבקש מה שרוצים ומנהלת הרווחה דואגת שזה יקרה, "היא בעיקר דואגת שלא אהיה רעב", אומר צוריאל.
שכר: רות מצהירה שהיא לא תצטרף למחאת החקלאים, "השכר גבוה ממה שמקובל". שי, שאחראי על המשכורות, אומר שהשכר הוא מעל הממוצע בשוק, "ויש את האופציות ובונוסים שנתיים. כשאני קולט עובד בחברה ההנחיה היא להעביר לו אחריות של בעלים".
מה הלאה: רות נשארת כאן בשנים הקרובות. "אני מאמינה ואוהבת את החברה ורוצה לרוץ איתה קדימה". המוטיבציה של צוריאל להגשים את מה שחלם עליו הרבה זמן, עצומה והוא מבטיח ש" יהיה פה משהו שלא קיים, בית לפוסט טראומטיים". לשי יש כל כך הרבה עבודה לעשות, שאין לו אפילו זמן לחשוב על העתיד כרגע.