חמישה מנהלים מתוודים על חמש חרטות קטנות

גם מי שלא מקפיד על הלכות יום הכיפורים כצום ותפילה, מתחבר בוודאי לרעיון של חשבון נפש: לפעמים על פגיעה באדם אחר, לפעמים על החלטה לא נכונה שקיבלנו ביחס לעצמנו.

גם מנהלים מצליחים אינם חסינים מטעיות וכמובן גם מחרטות. לכבוד יום הכיפורים תשפ"ב, קיבצנו חמש חרטות של חמישה מהם.

"הקמנו את ג'וב מאסטר בגיל מאוד צעיר, שלושה חברים שרק השתחררו מהצבא. אף אחד מאיתנו עוד לא חגג 24 ולא היה לנו שום ניסיון עסקי.

למען האמת, בקושי עבדנו כשכירים במקומות אחרים, ובכל זאת החלטנו לקפוץ למים העמוקים. כמה עמוקים? בתוך שנה כבר עבדו תחתינו 25 עובדים, שכרנו משרדים גדולים, גייסנו משקיעים. עשינו את כל זה בלי ניסיון ובלי גב כלכלי. הסיכון היה גדול אבל האמנו בעצמנו ובחזון שלנו. ההתחלה הייתה מרגשת, מסעירה וגם, בוא נודה על האמת, מחמיאה מאוד לאגו.

ממרחק השנים, כשאנחנו כבר חברה גדולה, ממוסדת ורווחית, אני מבין יותר טוב מה המשמעות של המהלך שעשינו. לא רק הקמנו חברה חדשה, אלא ייסדנו ענף שלא היה קיים קודם בארץ. כמעט ולא היו אז לוחות דרושים, ואף אחד לא חשב שכך נכון, או בכלל אפשר, לגייס כך עובדים.

היום אני מבין שהיו דברים שיכולנו לעשות אחרת. התנהלנו בלי יד מכוונת ולא הייתה לנו האפשרות להסתכל על שחקנים אחרים בשוק ולהסיק מסקנות מההתנהלות שלהם. בכל דבר יש טוב ורע, ואולי דווקא הטריות וחוסר הניסיון שלנו אפשרו לנו להיות יצירתיים ונועזים, ולהמציא דברים חדשים - דווקא כי לא היינו מודעים לחלוטין למה שקורה בשוק.

מן הסתם, היו לגישה הזאת מחירים. עשינו לא מעט ניסוי וטעייה לאורך השנים: קיבלנו החלטות ולא פעם שינינו ותיקנו אותן תוך כדי ריצה. אין דרך אחת להצליח, ולכל החלטה יש מחיר. גם אם במבט לאחור היו דברים שאפשר היה לעשות אחרת, אני ממש לא מתחרט על הדרך שעשינו".

"החלום שלי היה להיות רופאה, בצבא הייתי חובשת ומדריכת חובשים ורבים מחבריי מתקופת הצבא הלכו למסלול רפואה, חלקם בארץ וחלקם בחו"ל. עם סיום הצבא ואחרי הטיול הגדול התחלתי ללמוד ביולוגיה מתוך מטרה ללכת למסלול הארבע שנתי שהתחיל באותן שנים, אלא שהלב אמר אחרת.

אחרי תקופה קצרה ביותר, הבנתי שזה לא אני. שפיזיקה וחדו"א לא מעניין אותי, שאני שונאת חול ונשרפת בים (התחלתי ללמוד באותן השנים עם בן הזוג במכמורת, כי זה היה מגניב ועל הים והיה המקום ללמוד בו ביולוגיה).

בהחלטה של רגע החלטתי לעבור לפקולטה למשפטים, החלטה שבדיעבד הייתה נכונה לי. כל החיים אמרו לי שזה מה שאני צריכה לעשות, ואני כפרתי בכך.

בזתי למקצוע, וטענתי בלהט שאינני מאמינה בשיטה ולא רוצה לקחת בה חלק. אבל אז החלה המחאה החברתית, ומצאתי את עצמי יותר ויותר גומעת פסקי דין ונהנית מכל רגע. הרגשתי בבית בשיעורים של משפט חוקתי, חיכיתי להרצאות במנהלי ופילוסופיה של המשפט, וכל מה שקראתי בעיתון פתאום קיבל משמעות חדשה.

ואז, בזכות מודעה בפייסבוק של התנועה לחופש המידע שמחפשים אחר רכזת מידע, התגלגלתי אל התנועה עד לתפקיד מנכ"לית התנועה".

ברגע שהתגייסתי לצבא בגיל 18, הבנתי שהחיים הם הרבה מעבר למה שלימדו אותי. עד גיל 18 גדלתי בחממה שבה דאגו לכל צרכיי ומחסורי והרגע שהתגייסתי לאמ"ן היה מלווה בהתבגרות מהירה ובלקיחת אחריות. תחושת האחריות הזו ליוותה אותי הלאה לחיי הבוגרים, אחריות אישית שבגינה ובשבילה הייתה מוכנה לעשות המון ויתורים.

בגיל 20 חתמתי קבע ובחרתי בתפקידים הקשים והתובעניים ביותר, במשך שנים הייתי מגיעה הביתה רק פעם בחודש. בזמן שכל חבריי עשו "טיול אחרי צבא", אני המשכתי לקחת על עצמי עוד ועוד אחריות. בגיל 25 השתחררתי ובמקום לטוס לדרום אמריקה, אני חשבתי קצת אחרת והקמתי את העסק הראשון שלי.

ידעתי באותה נקודת זמן שהכסף שיש לי לא יספיק לשניהם ועלי לוותר ולהקריב משהו, למרות שידעתי שאני נמצאת כרגע בגיל קריטי שלא יחזור, לא היה לי כסף גם להקים עסק בתחום הנדל"ן וגם לעשות את הטיול. בחרתי להקריב את הטיול למען החלום הגדול: מימוש עצמי.

אמנם זו חכמת הבדיעבד, אבל היום אני קצת מתחרטת שלא טיילתי בגיל ההוא, אבל את הזמן שאבד אין להשיב.

החלום והאמביציה להצליח היו גדולים ממני ולא עצרתי לנוח לרגע, בזכות ההקרבה ואינספור ויתורים יומיומיים, הצלחתי בעשר שנים ובעשר אצבעות להגשים הרבה חלומות עסקיים ולממש את עצמי.
הטיול הגדול, לא היה הדבר היחיד שהייתי צריכה לוותר עליו, עוד במהלך שירותי כקצינה באמ"ן הוצע לי תפקיד חלומי כנספח צבאי בוושינגטון, למרות התפקיד הנוצץ והיוקרתי, נצמדתי לתוכנית שלי לפנות ליזמות עסקית.

הטיול לדרום אמריקה ככל הנראה כבר לא יקרה ואני לא יודעת להצביע על גודל החרטה וכמה באמת פספסתי, אבל הוא בהחלט יכול היה להיות מדהים".

אני מתחרט על כך שחשפתי את פניה של נערה באחד מכפרי הילדים והנוער של העמותה בתקשורת, על מנת לסייע במאמץ גיוס הכספים לעמותה, ראיון שהיה בעוכריה.

נערה מאחד מכפרי הילדים והנוער של העמותה מתראיינת באחת מתוכניות הבוקר בערוצים המובילים, מספרת את סיפור חייה, איך ולמה הגיעה לכפר, חושפת את בני משפחתה, את נבכי ליבה. הנערה מרגישה בעננים.

אור הזרקורים, טלוויזיה, יציאה מהכפר, חשיפה. אולי גם הקלה מסוימת של לספר את הסיפור שלי בקול רם. לדעת שהוא קיים ולהתמודד. לדעת שאם מישהו אחר חי חיים שכאלה, אז יש מקום טוב שיכול להוציא אותו מזה. נגמר הריאיון, ולאחריו - יציאה לבית קפה וחזרה לכפר.

למחרת, מגיעה הנערה לבי"ס בעיר. גאה בעצמה על הדרך שעברה, מרגישה מחוזקת. קיבלה המון פירגון בכפר. נכנסת לכיתה ושתיקה. אף אחד מחבריה לא מדבר איתה. לאט לאט מתחילים להציק לה. ללעוג לה על מצבה, על משפחתה. מבהירים לה שהיא כבר לא יכולה להיות חלק מהחבר'ה.

היכן עובר הגבול בין הרצון לחשוף את העמותה שאני עומד בראשה, את הילדים המקסימים שלנו שמתמודדים יום יום עם הצלחות קטנות, את ההישגים המרשימים של הצוותים לבין חשיפה אישית של חיי הילדים, חשיפה שיכולה להיות בעוכרם.

אני נזכר בסיפור בכל פעם שהתקשורת מזמנת ראיונות של הילדים שלנו. ואני מזכיר לעצמי, שחשיפה של ילדינו תהיה תמיד עד גבול מסוים, גבול דק הנע בין העצמת הילדים לבין חלילה, פגיעה בהם.

"אין דברים רבים עליהם אני ממש מתחרט, אביא שניים. חרטה אחת מחיי האישיים והשנייה מחיי העסקיים.

הראשונה, החלטה שקיבלתי בימי נערותי. בביה"ס בחיפה, בכיתה מתחתי, למד רוני רוזנטל כוכב עבר בנבחרת ישראל בכדורגל. שיחקנו בשתי קבוצות כדורגל שכבתיות מתחרות. באחת ההפסקות פנה אלי רוני "שמעתי שחברים שלך אומרים, שאתה משחק יותר טוב ממני, אני מזמין אותך למשחק אחד על אחד".

"זה לא מעניין אותי" עניתי. שהרי כילד למשפחה שעלתה מבולגריה, חזרו באוזני שוב ושוב "קודם כל לימודים ואחר כך משחקים". לעיתים ביושבי ביציעי הכדורגל אני חש חרטה על ההחלטה לא להתמודד. אולי, רק אולי, יכול הייתי להיות אחד השחקנים הרצים על כרי הדשא באנגליה. מי יודע.

החרטה השנייה שלי קשורה בחיי המקצועיים בקבוצת מעוף. בראשית דרכי הייתי סמנכ"ל הכספים של מעוף-המשאב האנושי. למדתי, כרואה חשבון, לראות את העולם דרך המספרים.

הכרתי עולם של מספרים, של דו"חות רווח והפסד. בתחילת דרכי כמנכ"ל קבוצת מעוף, קיבלתי מספר החלטות עסקיות "דרך המספרים", החלטות שלימדו אותי את השיעור הגדול מכולם - מספרים אכן חשובים, אך אנשים חשובים יותר.

אנשים נכונים הם המחולל האמיתי של המספרים. שיתופי פעולה עם חברות הם קודם לכל שיתופי פעולה עם אנשים. רכש חברות הוא קודם לכל ראייה אנושית ואחריה ראייה חשבונאית. במעוף חרטנו על דגלנו את הערך עליו מושתתת פעילותינו: אנשים חושבים אנשים.

היום אני יודע ומאמין, אנשים עושים את המספרים. וכאן החרטה המקצועית - לו הייתי מפנים את חשיבות האנשים מוקדם יותר, היו מספר מהלכים עסקיים, "לא כל כך" מוצלחים, נמנעים. אני מאחל לכל עם ישראל שנה טובה יותר, שנה של אנשים טובים שעושים טוב".