הצפונבון ישלם: המטרו בתל אביב כמשל לחזירות השלטונית

מתחת לרדאר התקשורתי הופך המטרו מפרויקט תשתיות שאפתני לרווחת האזרחים, לעוד מסחטת כסף ממעמד הביניים. 24 ראשי הרשויות שבתחומן אמורה לעבור הרכבת התת קרקעית, שלחו מכתב לראש הממשלה שבו הביעו את התנגדותם הנחרצת לגובה ההשתתפות שנקבעה להן במיזם הענק.

במקומה הציעו להטיל "מס ייעודי" על תושבי מרחב רשויות המטרו כדי שיממן את חלקן, כדי שחלילה לא יקרסו פיננסית.

הנימוק לצורך במס הייעודי, שיצטרף למיסוי בגובה 75% שיוטל על השטחים עליהם ייבנו פרויקטים לאורך תוואי המטרו, ולאגרת גודש המתוכננת מתושבי חוץ, הוא חששן של העיריות מפני גל של תביעות עתידיות בגין ירידת ערך הנכסים והפחתת היטלי השבחה, ובקיצור - סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שמחייב אותן לפצות את הנפגעים ממנו.

הדאגה של הרשויות החזקות, בהן תל אביב, לאיתנותן של עיריות כמו רעננה - שראש העיר שלה, חיים ברוידא, זעק מרה בדיון הוועדה למיזמי תשתית לאומית מיוחדים, שהוא יקלע למצוקה פיננסית בגלל המטרו - באמת מרגשת.

איזו אחווה, חברות, דאגה לזולת. רק חבל שראשי הערים המודאגים לא רואים את פוטנציאל הקריסה הפיננסית של התושבים שלהם, עליהם הם מעמיסים עוד ועוד אגרות, מיסים, היטלים וקנסות, בעוד אלה חושקים שיניים ומנסים להתפרנס.

המטרו, שעלות הקמתו נאמדת בין 150 ל-200 מליאירד שקלים (נכון לעכשיו - כי מי יודע כמה יתנפח בדרך, כבר למדנו שפרויקטים של תשתית בישראל הופכים כר פורה לשחיתות) אמור לשרת את תושבי המרכז, ביניהם תושבי תל אביב, שכבר כמה שנים סובלים מרעשי חפירות, חסימות, פקקים, מחסור במקומות חניה ומכת חולדות, בגלל עבודות הרכבת הקלה. רק שעל הרכבת הקלה והסבל שהיא מסבה להם, לא הוטל מס ייעודי כיוון שמדובר בפרויקט לאומי.

גם המטרו הוא פרויקט לאומי, ואם הוא כזה, תתכבד המדינה ותשלם עליו. אם מדובר בפרויקט לטובת התושבים המקומיים בלבד, ראוי היה לפנות ולשאול אותם אם הם בכלל מעוניינים בו, בטח כשהצפי לתחילת הפעילות של הרכבת הוא ב- 2033 (במילים אחרות: זה לא יקרה לפחות לפני 2050).

עיריית תל אביב העשירה, שלא מוכנה לוותר על אף פעימת התייקרות בארנונה, חומלת על קופתה ועל פקידיה המדושנים, ודואגת לא לפגוע בתנאיהם המופלגים.

כך נקלעים תושבי המרכז, שממילא מכונים: "צפונבונים מפונקים", על ידי כל פוליטיקאי שממהר לגזור קופון בעיני "העם" על חשבונם, לקרב בין אינטרסנטים חסרי מעצורים:

בצד אחד כרישי המדינה: פוליטיקאים מקושרים, שרים שממנים מקורבים לג'ובים ומערכות ציבוריות משומנות שמזינות את עצמן בכספי ציבור.

בצד השני: כרישי המערכת המוניציפאלית: מחזיקי תיקים בעירייה, ראשי אגפים, מנגנוני החברות העירוניות, גורמי פיקוח, "מעכרים" ושאר פונקציונרים מקומיים - כלומר: עוד ציבור שחי נפלא על חשבון משלמי המסים.

כולם חושקים בכספם של חמורי העבודה, שהם (סטטיסטית) משכילים יותר, מרוויחים יותר, משלמים הכי הרבה מיסים ורק רוצים לחזור הביתה בשלום ואם אפשר, גם מהר.

תושבי המרכז (בהכללה) לא מבקשים רחמים מאף אחד, אבל מדינת ישראל דוחפת אותם לנקודת השבר.

נמאס להם להיות הפראיירים שלא מתחלפים. הקורונה כבר הוכיחה שלא חייבים לגור קרוב לסיליקון ואדי בהרצליה, או לסיטי של תל אביב כדי לעבוד בחברות הגדולות שיושבות במרכז. אפשר לעשות את זה גם ממצפה ירוק בגליל, או ממצפה רמון - בשליש מחיר למחייה, או לפחות לשלוח את הדור הבא לעשות את זה בחו"ל.

כדאי לראשי הרשויות להתעשת ולהפסיק להעמיס עוד ועוד על התושבים שלהם, כי בסוף יקום פה אולי מטרו, אבל הוא יהיה ריק מנוסעים "צפונבונים", שהפכו לשק החבטות הלאומי כבר מזמן, עכשיו מתברר שזה מתקיים גם ברמה המוניציפלית.