שם: סר רונלד כהן, 76, מייסד אייפקס, אבי ההון סיכון הבריטי ומשקיע אימפקט.
מי אני: בעל חוש ריח טוב לעסקים, רואה את התמונה הכוללת כמה צעדים קדימה. לספר הראשון שלי נתתי את השם "הקפיצה השנייה של הכדור", מונח שאני מאוד מאמין בו.
כולם רואים את הקפיצה הראשונה שלו, אבל כדי להתקדם, צריך להתרכז בשנייה, לבנות מיקרוקוסמוס של המציאות, של מה הולך לקרות - ולבחור את השביל הנכון.
שורשים: של שני הצדדים מחלב, סוריה. המשפחה של אמא, הגיעה לקהיר ושל אבא לאלכסנדריה וההורים נפגשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר רומל נכנס למצרים, ודגלים של גרמניה התנופפו על חלק מהמרפסות, הם התכוננו לעזוב, אך כשנוצח נשארו בקהיר. אבא, שהתחיל את דרכו כבנקאי, עבר לעסקי יצוא-יבוא והרוויח לא רע.
באמצע שנות ה-50' המצב במצרים החמיר בגלל מלחמת קדש ומבצע סואץ, וכשבאמצע הלילה דפקו בדלת והכניסו את אמא למעצר בית בגלל שהיה לה דרכון בריטי וסימנו את הדלת באיקס, הם החליטו למכור את הרהיטים ובשנת 1957 לקחו את אחותי ואותי, ארזו מזוודה לכל אחד מאתנו וטסנו לריו דה ז'נרו, כי המשפחה של אבא עברה לשם כמה שנים לפנינו.
בדרך עצרנו לביקור אצל המשפחה של אמא בלונדון ואבא נסע לאיטליה, לאחיו, כדי לסדר את המסמכים שלו. אמא התקשרה אליו ושכנעה אותו להשתקע באנגליה.
גרנו בגולדרס גרין, שכונה של יהודים. אמא קיבלה 1,000 לירות מהממשלה ואח של אבא ממילאנו תמך בנו קצת. הוא הקים עסק לטקסטיל עם אחד האחים של אמא. גדלתי בתחושה שאני חייב להרוויח כסף בקריירה שלי כדי לעזור להם ולעצמי ובמהלך הנעורים ניקיתי מכוניות, הייתי גנן, הרמתי והורדתי את המסך בווסט אנד, בין היתר במחזה "צלילי המוסיקה", כדי להתפרנס קצת.
הילדות שלי: הזיכרונות שלי ממצרים טובים. היו יחסים מצוינים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, למדתי בבית ספר נוצרי. אבא הבטיח שאהיה התלמיד הכי טוב בכיתה ולקחתי את המשימה ברצינות גמורה. ההורים שלי, כמו כל אמא ואבא יהודיים, אמרו לי תמיד שאני הכי טוב והכי יפה ונתנו לי ביטחון ביכולות שלי.
באנגליה למדתי בבית ספר ממשלתי, בקושי ידעתי אנגלית. המורה שלי להיסטוריה לקח אותי תחת חסותו ואמר לי שאני חייב ללמוד באוקספורד. הוא נתן לי רשימת קריאה של 200 ספרים, קראתי את כולם והצלחתי לעבור את הבחינות ולקבל מלגה ללימודי פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה, אבל לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בעתיד ובאיזה תחום לעסוק.
לימודים: הייתי פעיל מאוד במועדון הדיבייט היוקרתי, אוקספורד יוניון ונבחרתי לנשיא שלו, תפקיד אותו מלאו ראשי ממשלה לעתיד של בריטניה. כשהצלחתי לכבוש את המטרה הזו, ידעתי שאוכל להתמודד עם הכל.
בגלל שנשיאי המועדון היו פוליטיקאים, התלבטתי אם להיכנס לפוליטיקה או לעסקים, ולמרות שבהמשך הדרך הייתי מועמד ברשימה הליברלית לפרלמנט הבריטי והאירופאי, ידעתי שקודם כל אני חייב להיות עצמאי כלכלית. כשדיברתי על זה עם אבא, הוא הציע לי ללמוד מנהל עסקים בהרווארד. בגיל 22 עברתי את הראיונות, קיבלתי מלגה וטסתי לארה"ב.
קריירה: בגיל 24 סיימתי את התואר השני, בדיוק בתחילת המהפכה הטכנולוגית. אחרי הלימודים עבדתי בחברת היעוץ מקנזי במשך שנתיים וכשהרגשתי שאני מוכן לעזור ליזמים צעירים לעקוף את תאגידי הענק הטכנולוגים, עברתי לצרפת לעבוד בקרן הון סיכון.
שנה וחצי אחר כך יצאתי לדרך עצמאית והקמתי יחד עם שלושה שותפים את MMG- חברה ליעוץ פיננסי. אמא שלי חשבה שהשתגעתי שעזבתי עבודה בטוחה ואבא שלי הבין את הפוטנציאל ואמר לי אל תעבוד אצל אחרים ואל תרצה אותם, תקים עסק משלך.
שניים מהשותפים התייאשו ועזבו אחרי שנתיים והחלטתי להמשיך בלעדיהם ולחפש שותף בארה"ב, שהייתה המקום הכי חשוב בתחום. נזכרתי באלן פטריקוב שניהל את אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בעולם, שאותו פגשתי במקרה כמה חדשים קודם, כששאלתי אותו אם ירצה להיות שותף שלי הוא הסכים מיד.
התחלנו עם משרדים בשלוש מדינות ומהר מאוד כבר התפרסנו לעשר. השקענו בחברות במגוון תחומים טכנולוגיים, הבנתי שהעולמות האלה יהיו מאוד מתוחכמים וצריך מומחיות כדי להצליח, תמיד חיפשתי את הקפיצה השנייה של הכדור. ב - 91' שינינו את השם לאייפקס, שפירושו ביוונית "אחד מסוגו" ואני ניהלתי את האופרציה כולה.
כשמלאו לי 53 הודעתי לשותפים שלי שאני מתכוון לעזוב עוד שבע שנים, בגיל 60, כי אני רוצה להתפנות לטפל בשתי סוגיות שמאוד חשובות לי: הסוגיה החברתית - הפערים בין עניים לעשירים, והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
שרון הראל: אשתי, מפיקת קולנוע, שהפיקה, בין היתר, את "דיזינגוף 99", "הלהקה" ו"שעת נעילה", זכתה באוסקר על סרט שהפיקה לרוברט אלטמן, והקימה את "קפיטול פילמס", מימון, הפקה והפצת סרטי קולנוע. הייתי נשוי פעמיים בלי יעדים.
כשהקמתי את אייפקס והייתי בפריז, התחתנתי עם בחורה צרפתיה, אחרי שנתיים התגרשנו. שבע שנים הייתי רווק ואז התחתנתי שוב, הייתי נשוי שנה וחצי ושלושה שבועות אחרי הגירושין פגשתי את שרון דרך חברה משותפת בבליינד דייט בניו יורק. חצי שנה אח"כ התחתנו. יש לנו את תמרה וג'וני ונכד מקסים ואנחנו גרים בתל אביב.
ישראל 1: בפעם הראשונה ביקרתי בארץ בגיל 16, במסגרת תכנית של נוער יהודי ומאוד רציתי להישאר כאן. המדריך שלי אמר לי, יש לנו מספיק בעיות פה, תחזור הביתה, תתחנך, תצליח ואז תחזור לפה, וזה מה שקרה.
אחרי שהתחתנו, למדתי שלושה שבועות אינטנסיביים עברית באולפן בנתניה ואחר כך במשך שנים היה לי כל יום ראשון שיעור עם מורה ישראלית. אני דובר אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. מרכז החיים שלנו התחלק בין ישראל ללונדון.
ישראל 2: מדינת ישראל הגשימה את השאיפה להיות מדינה חזקה ועלתה על הציפיות מבחינה טכנולוגית. בצד החומרי אנחנו מאוד חזקים וברוחני זלזלנו משך שנים. עכשיו אנחנו עושים ניסיון לאזן ביניהם. יש לי משרד ברמאללה ושותפים ערבים, משרד בעזריאלי ובאנגליה. אנחנו עובדים על פיתוח הכלכלה הפלסטינית ומהצד השני מתמודדים עם האתגר שאוכלוסיות החלשות בישראל, החרדים, הערבים, הבדואים והפריפריה, מטפלים בשני הצדדים במסירות.
שני שלישים משתי האוכלוסיות רוצים להגיע לפתרון הסכסוך. באוסלו היה הכיוון הנכון, אבל אז רבין נרצח, שרון חלה ואולמרט התפטר. אין פתרון מלבד שתי המדינות. אם אי אפשר להתקדם פוליטית, אפשרי להתקדם פרקטית, לנסות לשפר את החיים בצד הפלסטיני ולחזק את האמון בין שני הצדדים.
אייפקס: ב-93', אחרי שבע שנים שהייתי פה לסירוגין, הבנתי שלישראל היה פוטנציאל עצום להייטק. הצרוף של החוזקה במדעים במקומות כמו מכון ויצמן והטכניון, מספר פרסי הנובל, האישיות היזמית והחוצפה הישראלית הבטיחו קרקע פורייה להתפתחות עולם ההייטק.
גייסתי צוות בארץ בשותפות עם בנק לאומי והקרן הראשונה של 40 מיליון דולר (אייפקס לאומי) הייתה הקרן הראשונה שהביאה משקיעים מוסדיים מחו"ל להשקיע בארץ. אייפקס התפתחה להיות אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות בעולם. בשנת 2005, כשמלאו לי 60, עזבתי כמו שהבטחתי. כשאמא דאגה, אמרתי לה שאני לא רוצה שעל המצבה שלי יהיה כתוב "התשואה של הקרנות שלו הייתה 30%".
פוליטיקה: כשהתקדמתי ביזמות, הפוליטיקאים הבינו את חשיבות קרנות ההון סיכון וביקשו שאייעץ להם. בהתחלה הייתי יועץ של הליברלים, אחר כך תמכתי בטוני בלייר וגורדון בראון וכשדיויד קמרון ביקש ממני לעשות משהו בשביל הממשלה, הקמתי את הבנק החברתי הגדול בעולם והייתי היו"ר שלו. כשטוני בלייר הציע לי להיות שר בממשלתו, סירבתי בנימוס והסברתי שעדיף שאהיה בחוץ. אני יכול ליזום דברים שיסייעו לחברה, מה שבפוליטיקה הרבה יותר קשה להזיז.
אימפקט 1: השקעות אימפקט, הן השקעות במיזמים, קרנות וארגונים במטרה להביא תשואה חברתית או סביבתית שאפשר למדוד, לצד תשואה כלכלית. המיזמים צריכים לפתור בעיה חברתית ולייצר רווח, תוך מדידה קפדנית של האימפקט החברתי.
אימפקט 2: המעבר שלי לאימפקט לא היה אידיאולוגי. המטרה אמנם חברתית, אבל כשמסתכלים על המגמות והעתיד מגלים שהעולם הולך לשם. אם לפני שבע שנים, כשהובלתי את כוח המשימה של ה- 8-G לאימפקט, הסכום שהושקע היה 10 מיליון דולר, היום הוא כבר עומד על 40 מיליארד דולר שמופנים לעשייה סביבתית או חברתית, שמטרתה אימפקט ורווח. ה
מניה של טסלה מזנקת וזו של אקסון מתרסקת. מה שנשמע כמו אידיאולוגיה נאיבית, הופכת למגמה משמעותית, שהיא היום יותר ממחצית הכסף המנוהל בעולם.
כל זה אומר שהערכים השתנו. צעירים מסרבים לקנות מוצרים של חברות מזהמות, או כאלה שמשתמשים בעבודת ילדים והמשקיעים מבינים שיש השלכות למי שהולך נגדם והלקוחות ירצו להשקיע בחברות שלא עושות רע לסביבה או לחברה.
כבר לא מקובל להרוויח כסף ולהזניח את ההשלכות על הסביבה. החברות המזהמות שוות פחות. כשהשתנות הערכים פוגשת את ההתקדמות הטכנולוגית, יש פריצות דרך חשובות ואני רוצה להיות שם.
הגאווה הגדולה שלי שכל המשפחה עוסקת באימפקט. תמרה הקימה עם שתפים את "רייזאפ", פלטפורמה שמסייעת לתכנון התקציב המשפחתי, בעלה הקים את "VENN", ניהול קהילות שיתופיות, וג'וני מנהל את כל ההשקעות המשפחתיות עם טל קינן, כולל השקעות האימפקט שלנו.
סושיאל פייננס: חברת מימון ויעוץ באימפקט שהקמתי ב-2007 עם שותפי באנגליה. זיהיתי שאנחנו לא מטפלים בצורה הנכונה בעוני ובהשלכות החברתיות שלו כי לא הצלחנו להביא מימון שאינו תרומה ליזמים שמנסים להביא לשיפור חברתי.
ב-2010 המצאנו את אגרת החוב החברתית, ומצאנו את תחילת הפתרון. את השלוחה של הקרן בישראל הקמנו שלוש שנים אח"כ, והשקנו כאן, בין היתר, אגרות חוב חברתיות לפרויקטים פורצי דרך למניעת סכרת, הורדת אחוזי הנשירה מלימודי המחשב, וצמצום בדידות לקשישים.
בנקאות פתוחה: הצורך להעברת הרפורמה הזו בתקציב הקרוב הוא קריטי. אם אנחנו באמת רוצים לשפר את חייה של האוכלוסייה היותר חלשה צריך לשנות את כללי המשחק.
כשמישהו צריך לשלם כ-14% ריבית על המינוס בבנק ולא יכול לעמוד בהחזר התשלומים נגרם נזק עצום לחברה כולה. אנחנו זקוקים לפתיחת השוק לפינטק ולחברות כמו רייזאפ riseup. כדי לעשות את זה צריך להעביר את הבעלות על הדאטה של החשבונות בבנקים מהבנקים ללקוחות.
פנאי: אני משחק עם הנכד שלי, מיכאל, שומע מוסיקה, אופרה, קלאסית, 2U, אלטון ג'ון, ביונסה, אוהב סרטים.
צופה פני עתיד: אין לי שום כוונה לנוח. עד סוף החיים שלי אני באימפקט.
הריאיון המלא יפורסם ביום ו', 1.10 במוסף "מעריב-עסקים"