שם: רפי גמיש, 39, מנכ"ל המכללה למנהל ויו"ר שכ"ל.
מי אני: איש משפחה. זה העוגן בחיים המוטרפים והדינאמיים שלי. חולם בגדול, יזם בנשמה, מאמין שהמרחק בין חזון לביצוע לא גדול. תמיד עם הרגליים על הקרקע, זוכר מאיפה באתי ומונע משליחות לצמצום פערים בחברה.
שורשים: לוב, סבא מהצד של אבא היה סוחר. בתחילת שנות ה - 50 עלו לארץ עם 14 ילדיהם לקטמונים בירושלים, הוא עבד כפועל בניין וסבתא במשק בית. הם חיו כדי לשרוד כלכלית ובדאגה שהילדים לא יצאו לתרבות רעה. מהרגע שאפשר היה, הילדים עזרו בפרנסת הבית ולא היו בתיכון. המשפחה של אמא גורשה מאלג'יר והיגרה לפריז.
סבא פתח שם מפעלים לייצור נעליים ומצבם הכלכלי היה מצוין. אחרי הקמת המדינה הם החליטו לעלות ארצה, הגיעו למעברת עיר גנים בירושלים והוא הקים גם כאן מפעל לנעליים ופתח שתי חנויות.
ההורים נפגשו בצבא, התחתנו והתיישבו בעיר.
אבא היה עד לפנסיה חבר באגד, בתקופה שבה החברה נחשבה ל'וויקס' של מקומות העבודה. אמא עבדה במשרד רו"ח גדול והיום היא סייעת בגן ילדים.
הילדות שלי: ירושלים. נולדתי בקרית יובל ובגן חובה עברנו לגילה. היינו הדור האחרון של ילדי השכונה, זה שלפני המסכים, עם השכנה שדופקת בדלת כשנגמר לה החלב, תופסת, כדורגל, חמור גדול וקטן, עג'וקים וגולות. היינו ילדי מפתח. כבר בגיל חמש הוצאתי את האחים שלי מהגן, חממתי ארוחת צהריים ושמרתי עליהם עד שאמא הגיעה בחמש.
ההורים חינכו אותי על ערכים, להיות קודם כל אדם. מגיל צעיר אני עובד. כשהייתי בן 12, רציתי מערכת סטריאו ושטפתי חדרי מדרגות כדי להרוויח את הכסף ובגיל 16 הוצאתי כרטיס עובד ועבדתי בדוכנים וחנויות בקניון מלחה.
השכונה שלנו הייתה קשוחה ואבא החזיק אותי קצר כדי שלא אנשור מהלימודים כמו שקרה לחברים שלי. סיימתי את הלימודים בגיל 17, כי כיליד דצמבר נכנסתי לשנתון לפני והייתי הכי קטן, ואז הציעו לנו בבי"ס להצטרף לשנת י"ג באורט כדי להצטרף לפרויקט בח"א והלכתי על זה.
שירות צבאי: נקודת מפנה בחיים. שירתי בבקרת הירי של ה- 15-F איי, כאחראי על המחשבים והאלקטרוניקה. אחרי שנתיים קיבלתי זימון לקצונה. אבא היה כל כך גאה בי, שהחלטתי ללכת לקורס בשבילו. כשהגעתי לתפקיד במטה שבקריה, פגשתי את אשתי. הייתי קרוב לחמש שנים בצבא, תכננתי להישאר בקבע עוד שנתיים, אבל אז הציבו אותי בתפקיד שלא התאים לי והשתחררתי.
אדר: אשתי, למדה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומתחילה תואר שני בלימודי משפחה, שמכשירים יועצים משפחתיים, וגם עשתה קורסים ב- NLP ודמיון מודרך. היא בחרה ללמד את ארבעת הילדים בחינוך ביתי, בגלל כפירה במערכת החינוך כפי שהיא היום, מעורבת בכל מה שקשור לענייני חינוך ומסייעת בהקמת בתי ספר אלטרנטיביים.
נפגשנו בצבא, כשסיימתי קורס קצינים והגעתי לחפיפה בקריה. רצה הגורל וכולם בחיל האוויר יצאו לנופש באותו שבוע ועליתי לקומה רביעית בבניין A בטעות במקום לשלישית. הכל היה ריק חוץ מחדר אחד שבו אדר ישבה, כי קיבלה עונש להגיע לבסיס בגלל שלא יצאה לנופש. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון והתחתנו צעירים מאוד. אנחנו גרים במושב ביצרון במהלך השבוע ובסופ"ש בת"א.
לימודים: מיד עם השחרור השקעתי את כל הכסף שחסכתי בקבע במשרד תיווך נדל"ן שפתחתי עם חמי והחלטתי ללמוד במקביל. כתבתי בגוגל "לימודי ערב" וראיתי שבפעם הראשונה נפתח מסלול כזה בכלכלה במכללה למנהל. אני מניח שאם היה נפתח מסלול ערב בפיזיקה, הייתי נרשם. באתי עם המדים והמלצות והתקבלתי על תנאי לשנה בלי פסיכומטרי. בשנה השנייה כבר הייתי מתרגל וסיימתי את התואר בהצטיינות.
קריירה: אחד המרצים היה מנהל ההשקעות ב"אקסלנס" והוא לקח אותי לעבוד אצלו. התאהבתי בשוק ההון ואז אמרתי לעצמי, למה לא אקים אקסלנס משלי? התחלתי להתעניין מה צריך כדי לפתוח בית השקעות וצחקו עלי. למדתי את שוק ההון לעומק וכשאודי כץ מונה ליו"ר איגוד חברות הביטוח, נפגשתי אתו בקניון איילון והצעתי לו להצטרף אלי בהקמת בית השקעות.
הוא הפנה אותי לעורך הדין שלו ואמר שאם הוא מאשר את העסקה, אין בעיה. לקחתי איתי עוד חבר, הכנו פרזנטציה מביכה וישבנו עם עורך הדין במשך שעה, הוא קרע אותנו בשאלות שלא היו לנו עליהן תשובות, ואמר שאין על מה לדבר, תמשיכו הלאה.
אדר שילומים פיננסים: החלטנו לטוס לעבוד בעגלות בארה"ב ושבועיים לפני שהיינו אמורים להמריא, כץ התקשר ואמר שדיבר עם מתקשרת והיא אמרה, 'תעשה איתם עסק'. מכרתי את הדירה ופתחנו את העסק.
סיימתי תואר שני, ועבדתי גם כמרצה באוניברסיטת בן-גוריון, במכללה למנהל ובאקדמית פרס כדי להתפרנס. אמנם הגענו להשקעות של חצי מיליארד שקלים ולקוחות מעולים, אבל לא הרווחנו כמעט כלום. כשקיבלנו הצעת רכש מאיילון מכרנו את החברה והחלטתי ללכת למיזם חברתי.
שכ"ל: בגלל שהלימודים האקדמיים שינו את חיי, רציתי להקים מיזם שינגיש אותם לאנשים כמוני שגדלו בפריפריה החברתית ואין להם את היכולת הפיננסית לממן אותם. בניתי מודל כלכלי שהוכיח למוסדות האקדמיים שבמקום לתת מלגה ממוצעת של 5,000 שקלים לסטודנט, שמכסה פרומיל משכר הלימוד, עדיף להם לתת הלוואות לסטודנטים עם החזרים נוחים ואנחנו נממן את הריבית.
המכללה למנהל הייתה הראשונה שנתנה צ'אנס למודל, בתקווה שזה ישפר את נתוני ההרשמה. יצאנו לפיילוט ותוך חודש 2,000 סטודנטים לקחו הלוואה, הרישום עלה והבנתי שעלינו פה על משהו גדול והתחלתי להפיץ אותו בין המוסדות האקדמיים האחרים.
המכללה למנהל: שלוש שנים אח"כ ראיתי קול קורא להקמת מוסד אקדמי בהפרדה לחרדים, הצעתי למכללה לצאת יחד לפרויקט ותוך שנה הקמתי את הקמפוס החרדי בבני ברק, כשותף מלא.
כשהבורד נחשף למה שאני עושה, הציעו לי להיות סמנכ"ל פיתוח עסקי ותוך קצת יותר משנה מוניתי למנכ"ל המכללה, על רקע משבר כלכלי עמוק שהיא נקלעה אליו, הסכמי עבודה עם הסגל והעובדים שהגיעו לסיומם ועל סף חדלות פירעון וכל זה בלי נשיא או רקטור, כי כולם הלכו הביתה.
נכנסתי לתפקיד ב-2013 והתחלתי בתהליך הבראה עמוק. ב-2018, כשהחלטתי להיכנס חזיתית בוועדי העובדים ולשנות את ההסכמים הקיבוציים, איימו עלי שיעשו לי בלגן ציבורי, אבל האמנתי בצדקת דרכי והלכתי על זה בכל הכוח. היום כמות הסטודנטים שלנו כל הזמן עולה, האיתנות הפיננסית גדלה, ואנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי.
ניגוד עניינים: באו אלי בטענות שלא יתכן שאני עושה עסקים עם המכללה בשכ"ל כשאני מנהל אותה. אין בזה אמת. יש עסקאות של בעלי עניין בכל חברה ויש מנגנונים שמפקחים עליהן. העסקים של שכ"ל עם המכללה התחילו ארבע שנים לפני שהפכתי לשכיר וההסכמים אושרו משפטית ועברו את ועדת הביקורת, הבורד והנשיא. הכל שקוף. כשנמתחה ביקורת ציבורית עלי, מונתה ועדה חיצונית של פאהן קנה, שבחוות הדעת שלה יצאתי טהור ונקי.
קורונה: העולם האקדמי עבר מהפכה שפתרה את אחת הסוגיות הגדולות שהיו באקדמיה, האם להקליט ולצלם שיעורים. האקדמיה התנגדה לזה בתוקף, בטענה של זכויות יוצרים, ופחד לייתר את המרצים. בעקבותיה כל האקדמיה עברה ללימודים מקוונים מלאים ולשעות קבלה וירטואליות. מצד שני, למדנו שיש צורך במפגש החברתי והמתכון המנצח הוא היברידיות.
שכר לימוד: סטודנטים שאלו בקורונה למה אנחנו עדיין גובים שכ"ל של 35,000 שקלים כשלומדים בזום, והשאלה היא למה הסכום הזה נגבה מלכתחילה. בגלל שאנחנו לא מתוקצבים על ידי המדינה, אנחנו נדרשים להשית את הנטל על הסטודנטים.
לעניין הלימודים הווירטואליים בקורונה, המרצים עבדו הרבה יותר קשה, גם בהכנת השיעורים וגם בזמינות של 24/7 לסטודנטים. אולי הקמפוס היה ריק, אבל הארנונה שולמה והגדלנו את מספר המתרגלים כי הכיתות קטנו. אני לא יכול להבטיח ששכר הלימוד יוזל, כי אני מחויב לעבוד לפי הסכמי השכר הקיבוציים מול האוצר ואם אני רוצה להביא את מיטב המרצים, אני חייב לשלם להם טוב.
אוניברסיטת רייכמן: אני מברך על הפיכת הבינתחומי לאוניברסיטה. פרופ' אוריאל רייכמן, שמעורר השראה גדולה, סלל את הדרך לכל המכללות, אבל אוניברסיטה במהותה היא מוסד מחקרי ואילו אנחנו מוכוונים לשוק העבודה. יש לנו שאיפה לחזק את הצד המחקרי ואנחנו לא שוללים את האופציה להגיש בקשה להכרה כאוניברסיטה בעתיד.
הומליס: מיזם ליסינג לציוד ביתי, מוצרי חשמל וריהוט, שאני עובד עליו עם ישרכארט ונמצא עכשיו בהליך רישוי מול הרגולטור. המודל הוא תשלום של כמה מאות שקלים בכל חודש לציוד בשווי של 15,000 שקלים וכל כמה שנים מחליפים את הכל לחדש. אני מקווה שהוא יצא לדרך בחודשים הקרובים.
ניהול זמן: בשכ"ל אני היום רק יו"ר ובעלים, וחוץ מלחלום חלומות ולבקש שיגשימו אותם, אני לא עושה שם יותר מדי. במכללה אני פול טיים ג'וב, מנהל 1100 עובדים ו - 9000 סטודנטים, 300 אחוז משרה. יוצא מהבית בשבע בבוקר ובמקרה הטוב חוזר בתשע.
פנאי: נמצא עם הילדים כמה שיותר, ואנחנו נוסעים פעמיים בשנה לחופשות בחו"ל, למעט בשנתיים האחרונות. סיימתי עכשיו קורס סקיפרים כדי שיהיה לי תחביב.
צופה פני עתיד: רואה את עצמי חזק בעסקים הפרטיים שלי בסוף הפרק שלי במכללה, שהוא לא מאוד רחוק. אולי בסוף השנה הנוכחית.
הריאיון עם רפי גמיש יתפרסם במוסף "עסקים" של מעריב, יום שישי, 8.10