מחאת המתמחים: מובילת המאבק כמו שעוד לא ראיתם

היא לא מבינה למה היא לא יכולה להנהיג מאבק צודק רק בגלל שיש לה גם קליניקה פרטית, מספרת על ההלוואות והחובות שליוו אותה בדרך לשם, בטוחה שההסתדרות הרפואית מאיימת על רופאים כדי שלא יצטרפו למאבק ומשתפת ברגע ששבר את לבה. ד"ר ריי ביטון לא מפחדת ולא מתנצלת

11/10/2021

להיות אמא ורופאה מתמחה זה קשה תמיד, אבל בימים האחרונים אני והבנות שלי פוגשות קושי חדש", כך פתחה ד"ר ריי ביטון, מובילת מחאת המתמחים, את הפוסט שפרסמה לפני כמה ימים בפייסבוק, שלווה בתמונה נוגעת ללב: בתה הקטנה מחבקת את מסך הטלוויזיה, ממנו ניבטות פניה של ביטון, כי אמא גרה שם.

"את הבוקר התחלתי בראיון לגל"צ", פירטה את סדר היום הנוכחי שלה, "אחר כך אצל בן כספית, בצהריים הייתי במשרד הבריאות, משם לאולפנים בנווה אילן, ובלילה בשיחת זום עם מתמחים ומשרדי ממשלה. אין לי יום ואין לי לילה". ובלו"ז הבלתי אפשרי הזה, צמודה אליה עומרי בת הכמעט חודשיים, שיודעת לשמור על שקט כשאמא מתראיינת ומחכה בסבלנות להנקה בין הפגישות והראיונות לתקשורת.

באחד מהם, ברשת ב', היתה צריכה לסנגר על עצמה ולהסביר איך היא מעזה בחוצפתה להוביל מאבק לקיצור שעות ההתמחות, כשיש לה קליניקה פרטית מצליחה לרפואה אסתטית, אותה היא מנהלת במקביל להתמחות בנפרולוגיה, לגידול שלושת הילדים ולתורנויות בבית החולים אסותא אשדוד.

היא דיברה על השליחות, הרצון לתת רפואה מיטבית, אבל לא אמרה מילה על החזרי ההלוואות שצברה כשטסה ללמוד רפואה בהונגריה, כי בישראל לא קיבלו אותה ללימודים ואת החובות שצברה כשחזרה לארץ להשלים אותם.

טוב לדעת (מקודם)

מבצע מיוחד לגולשי וואלה על המזרונים הטובים בעולם

מוגש מטעם ד"ר קומפורט
ד"ר ריי ביטון, בחזית המאבק(צילום: ראובן קסטרו)

לא התקבלה לאולפנה בגלל מכנסיים

בשיחה טלפונית שהיא גונבת אחרי שהשכיבה את התינוקת לישון, היא מספרת שכתב אחד נזף בה על החוצפה להילחם בשביל קיצור התורנויות כשהיא בכלל נמצאת בחופשת לידה.

"אמרתי לו שאני בחופשה על פי חוק. לא נתפס שאני צריכה להצטדק שאני לא עושה תורנויות עכשיו. אני יוצאת בשמונה בבוקר וחוזרת בעשר בלילה, והבנות ועידו, בן הזוג שלי, משלמים מחיר כבד.

מצד שני, אני מעבירה להן את המסר שכשאת רואה עוול כל כך ניכר, אי אפשר לשבת בצד. אני כ"כ שמחה שזכיתי להיות בפרונט של המאבק הזה, גם אם זה דורש ממני לג'נגל ככה".

אם היא לא היתה עשויה מחומרים של לוחמת על, שלא רואה בעיניים, ספק אם היתה בכלל רופאה. אם זה היה תלוי במאבחנים ובמורים שלה באולפנה, היתה היום במקום אחר. אבל ביטון, שכבר בכיתה ד' החליטה להיות רופאה, לא הסכימה לוותר על החלום, למרות תנאי הפתיחה המאוד נמוכים.

הוריה, אנשי חינוך, שגדלו במעברה של קריית מלאכי, התחתנו והביאו לעולם חמישה ילדים, אותם חינכו למצוינות. אחותה, יפעת ביטון היא פרופ' למשפטים ומייסדת ארגון "תמורה" ואחות אחרת, ענבל, מנהלת שיווק בצ'ק פוינט.

ההורים עברו מקריית מלאכי לבית-אל כדי לתת לילדים חינוך טוב, אבל בגלל שלא היתה דתיה מספיק ואחיותיה לבשו מכנסיים, לא התקבלה לאולפנה בעופרה, ונדחתה מאולפנות אחרות שוב ושוב, עד שמצאה מקום שהסכים לקבל אותה, שם התקשתה להשתלב חברתית ולימודית ונאלצה לעזוב באמצע השנה.

התיכון היחיד שהסכים לקבל אותה היה "מעלה ג'ינוגלי" בגבעה הצרפתית בירושלים, שאליו תפסה טרמפים כל יום מבית אל. אבל גם שם לא היה שיפור ובסוף כיתה ט' הודיעה לה ההנהלה שלא תוכל לעלות לכיתה י' עם כולם והיא נאלצה להישאר כיתה.

רק כשנגעה בתחתית קרה הקסם. היא הבינה שאם לא תקום בעצמה על הרגליים, היא תמצא את עצמה מחוץ לבית הספר. בשנה השנייה שלה בכיתה ט' התחילה להתנדב במד"א, בנתה לאט לאט את הבטחון העצמי, רכשה חברים ומכיוון שתעודת הבגרות הבסיסית של התיכון לא הספיקה לתנאי הסף של הפקולטות לרפואה, בנתה יחד עם ההורים תכנית להגברת מקצועות וסיימה בציונים גבוהים, אבל מסתבר שלא גבוהים מספיק.

על המשפחה וצדק חברתי: "אין לי את הפריוולגיה לשבת בצד"(צילום: ראובן קסטרו)

הונגריה, הלוואות וחובות

גם בצבא נאלצה להילחם. הקב"א שלה היה נמוך, 49 נקודות בלבד, והתפקידים שהציעו לה נעו בין נהגת לאפסנאית. היא התעקשה לצאת לקורס חובשים, סיימה אותו בהצטיינות, אבל הוצבה ביחידה עורפית. את הזמן הפנוי בין חלוקת תחבושות למריחת משחה, ניצלה כדי ללמוד לפסיכומטרי, נבחנה שש פעמים ולא הגיעה לסף הנדרש לקבלה לפקולטה לרפואה.

כמוצא ביניים נרשמה לתואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן גוריון, שבסופו קיוותה שתתקבל, אבל גם זה לא הספיק, כי סיימה רק בממוצע של 93. כשהערעורים שהגישה לא התקבלו, החליטה לטוס עם בעלה, עידו לוי, החבר שלה מגיל 16, שלמד בישיבה בבית אל והיום הוא רופא שיניים, ללמוד יחד רפואה בהונגריה.

הבעיה היתה המימון. המשפחה הצליחה לגייס 15,000 דולר ויחד מלגה מקרן אייסף והלוואות, הצליחה לממן שנתיים לימודים בחו"ל וכשנפתחה האופציה לסיים את הלימודים בפקולטה בצפת והם חזרו ארצה. עידו למד באוניברסיטת ת"א והיא בצפת ושניהם הפכו לרופאים.

בשביתת הרופאים ב-2011 היא היתה בהונגריה, אבל כשהתחילה את הסטאז' ברפואה פנימית בסורוקה, הצטרפה לאיגוד "מרשם" ונשאבה לפעילות הציבורית.

"באתי מתפיסה רחבה של צדק בבית", היא מסבירה את הצורך שלה לקחת חלק במאבק. "ההורים לימדו אותנו להיות ביקורתיים על תהליכים ולראות אנחנו יכולים להביא לשינוי.

יפעת (אחותה. ל.ר) לקחה את זה למשפט ותיקון עוולות. שתינו הגשנו בג"צ ששם המשפחה של המקורי של אישה שמתחתנת יהיה ברירת המחדל בתעודת הזהות ורק אם תרצה הוא ישונה לשם המשפחה של בעלה וניצחנו.

"אין לי את הפריווילגיה לשבת בצד וזה מה שמניע ומחיה אותי. אני יודעת איזו רפואה נהדרת היינו יכולית לתת למטופלים ומוצאת שאני מאוכזבת מעצמי בארבע בבוקר, ויודעת שאני לא הרופאה שרציתי להיות. אני לא סופר וומן. זה גובה ממני מחיר פיסי ונפשי, אבל גם מאוד ממלא אותי".

על הרפואים הוותיקים: "יש מסע הפחדה של ההסתדרות הרפואית נגדם"(צילום: TPS, שלו שלום)

ההסתדרות הרפואית לא מייצגת את המתמחים

בסוף הסטאז' ביטון רצתה להמשיך בהתמחות ברפואה פנימית, אבל היתה צריכה לחכות חצי שנה שיתפנה תקן מתמחה, ובבחרה בנפרולוגיה. "זה מדהים שמפתח התקינה נשאר אותו הדבר משנות ה - 70', למרות שהאוכלוסיה גדלה. משרד הבריאות אומר שאי אפשר ליישם את קיצור התורניות כי אין רופאים ואנחנו אומרים שיש רופאים, אבל אין תקנים".

בפריפריה יש תקנים ולא מוצאים רופאים כדי לאייש אותם.

"יש מקומות כאלה, אבל זה מעגל שמזין את עצמו. בפריפריה, בגלל שאין מספיק רופאים, המתמחים עובדים יותר קשה, אז אף אחד לא רוצה להתמחות שם. העולם השתנה והדור השתנה ומתמחים רוצים לתת מקום לזוגיות ולמשפחה ואם עולם הרפואה לא יתאים את עצמו, הוא יאבד כוח איכותי".

המתמחים גיבו את שביתת הרופאים ב-2011 ועמדו איתם בחזית. למה הרופאים הבכירים משאירים אתכם לבד, ולא מגישים יחד אתכם מכתבי התפטרות? יש ביניהם גם כאלה שיוצאים נגדכם.

"יש כמאה רופאים שהצהירו שיצטרפו להתפטרות שלנו, אבל את יודעת שבהפגנה שבסוף השבוע היה לנו קושי למצוא רופאים שינאמו על הבמה בעד קיצור התורנויות.

יש מסע הפחדה של ההסתדרות הרפואית נגדם. אחד הרופאים שהיה צריך לדבר, קיבל בדרך לשם טלפון מאיים ממנהל האיגוד המקצועי שלו, שלא יהיה מזוהה עם מרשם. הגילדה כ"כ חזקה ומפעילה שלטון טרור על האנשים שלה".

עם כל הכבוד למאבק הצודק, אתם לא הארגון היציג של המתמחים אלא ההסתדרות הרפואית. אין לכם רוב.

"לא יצאנו לדרך כדי להתחרות בהם, אלא מתוך הבנה שהם לא מייצגים את המתמחים והם הוכיחו את זה היטב בעשר השנים האחרונות שכלום לא זז. את יודעת מה היתה הנקודה הכי קשה? במאי 2020. במהלך הקורונה קיצרו לנו את התורנויות ל - 12 שעות ואז החליטו להחזיר אותנו ל - 26. במשך חודשיים המערכת הצליחה לעשות את זה".

אז אם רוצים אפשר לקצר תורנויות?

"בהחלט. חילקו את המשמרות ל-12 שעות עבודה ו-24 שעות מנוחה והרופאים הבכירים לקחו חלק הרבה יותר פעיל, ובדיוק בגלל השותפות שלהם בנטל, נולדה הביקורת שלהם על קיצור התורנויות. מצד שני, בגלל שהיו פחות רופאים, היה עומס יותר גדול של חולים עלינו. לכן אנחנו לא חושבים שזה פתרון לאורך זמן, אלא תוספת תקנים".

לפי ביטון ומרשם, הוספת התקנים למתמחים, שכאמור יש עשרות מהם שעומדים בתור להתמחות בכל בית חולים ברחבי הארץ, תעלה למדינה 30 מליון שקל, סכום זעום בכל פרמטר. "משרד הבריאות קיבל תוספת תקציב של שני מיליארד שקלים וזה הזמן לעשות מעשה ולאמץ את המתווה שגיבשנו ואושר על ידי משרד הבריאות, עד שחזר בו.

"הם מתבצרים בשקר שאם יפתחו תקנים לא יהיה איך לאייש אותם. אנחנו מבקשים לפתוח את התקנים ולראות מה יקרה. זה נראה לך בסדר ללכת לפי המתווה שלהם ולתמרץ את המתמחים בפריפריה בשעות תורנות יותר קצרות?".

למה לא. ניסו לתמרץ רופאים בפריפריה בשלל הטבות והם לא הגיעו.

"זה ממש לא נכון. חלק מההסכם אחרי השביתה ב-2011 היה להעביר תקציב לעידוד רופאים לבוא לפריפריה, אבל הכסף נגמר ולא היה תקציב המשכי אז רופאים הפסיקו לבוא".

"החזקתי לו את היד ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר, למרות שידעתי שזה לא נכון" - החולה ששבר את ליבה במהלך הקורונה(צילום: ראובן קסטרו)

"שבי לידי, בינתי"

בעוד שנתיים ד"ר ביטון תסיים את ההתמחות ותעבור לצד היותר נוח של המקצוע. למרות שההתמחויות בנפרולוגיה פחות אינטנסיביות מאלה שברפואה פנימית, היא עדיין סוחבת איתה בעיות שינה.

"אני ישנה מזעזע, מתעוררת באמצע הלילה בדפיקות לב בתחושה שלא התעוררתי מהטלפון של האחות שצריכה אותי. ריח של קפה זורק אותי לארבע בבוקר, לקפה שהשאיר את העיניים פקוחות, סוג של פוסט טראומה. יש השלכות לדבר הזה.

"חברתי היקרה ושותפתי למאבק, חלתה בסרטן תוך כדי ההתמחות, עברה ניתוח ואחרי שבועיים התייצבה לתורנויות, ולפני כמה חודשים החליטה שהיא לא יכולה יותר והתפטרה. היא אמרה זה לא שווה את זה".

ומה היתה נקודת השבר שלך?

"היו לי כ"כ הרבה, בעיקר בקורונה. היה לי מטופל בן 87, מקסים וצלול עם מבטא מרוקאי שהזכיר לי את אבא ז"ל. הוא לא רצה להיות במחלקה ולא הסכים להשתמש במסיכת החמצן וכל הזמן הוריד אותה. הוא כעס שהילדים לא באים לבקר, כי אסור היה להם להיכנס לשם ואני רואה אותו מתדרדר ומנסה לדבר אל ליבו שישתף פעולה.

באחד הימים הוא הסתכל עלי בעיניים של איש שיודע שסופו קרוב ואמר לי, 'בואי, שבי לידי בינתי'. ואני יושבת לידו, מחזיקה לו את היד ואומרת שהכל יהיה בסדר, כשאני יודעת שזה לא נכון. ביום למחרת, כשהגעתי למחלקה, הוא כבר לא היה שם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully