כך חיסל השופט מצא את עבירת הפרת האמונים

משה גורלי



בהרצאותיו לפני אנשי התביעה הכללית קורא
להם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק,
לשמוח בזיכויים של נאשמים. ספק רב אם
זיכויו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה
לשעבר, שמעון שבס, משורת עבירות,
ביניהן מרמה והפרת אמונים, גרם לשמחה
רבה במסדרונות הפרקליטות. ההיפך הגמור
הוא הנכון. הראיה לדיכאון בפרקליטות
היא שנשקלת בקשה לדיון נוסף. רבע נחמה,
ואולי גם קצה זנבו של סיכוי, יש בעובדה
ששני שופטים - אדמונד לוי בבית משפט
המחוזי ומרים נאור, שהיתה בדעת מיעוט
בין שופטי העליון - מצאו את שבס אשם.
אבל התחושה הכללית היא שהשופט אליהו
מצא בפסק דינו המזכה חיסל סופית את
האפשרות להעמיד נבחרים ואנשי ציבור
לדין על הפרת האמונים.



מדובר בעבירה שנויה במחלוקת. משפטנים
פליליים כמו פרופ' מירי גור-אריה
מסתייגים ממנה ומציעים לבטלה או להימנע
מלעשות בה שימוש בגלל הגדרתה הרחבה
והעמומה. משפטנים בעלי אוריינטציה


ציבורית מצדיקים את השימוש בה כחיוני לדמוקרטיה ולשלטון החוק. "בהעדר
כלים חברתיים ומשפטיים חלופיים המסוגלים להתמודד עם התופעה עלינו
להפעיל את החוק הפלילי", טוען המשפטן ד"ר יובל קרניאל.



התופעה שעליה מדבר קרניאל היא השחיתות השלטונית, שלא תמיד אפשר ללוכדה



מצא. "מנקודת מבט כללית,
מגמת ה'פליליזציה' השוררת
לעתים במקומותינו איננה
רצויה


בסעיפי החוק הפלילי המוכרים כמו שוחד או
קבלת דבר במרמה. הרטוריקה של בית המשפט
העליון אימצה לאורך השנים את הגישה
הציבורית הרחבה שרואה בסעיף הפרת האמונים
מנוף יעיל לביעור שחיתות מסוג זה. השופט
אהרן ברק קבע בפסק דין מנחה מ1980-,
ש"עובד הציבור שהמדינה הפקידה בידיו
סמכויות וכוחות, נתון במצב של אמון כלפי
הציבור. השימוש בסמכויות ובכוחות שהופקדו
בידיו בא לשרת את האינטרס שהכוח והסמכות
באו להגשים, ולא כל אינטרס אחר. עובד
ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל
באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו
הופקד - מפר אמונים".



בהמשך אף התחזקה הרטוריקה ובפסקי דין שונים
כתבו שופטים בין היתר, ש"מטרת הוראת החוק
האמורה היא שמירה על טוהר המידות של עובדי
ציבור ומניעת מעשים שאינם יאים לעובדי

ציבור, אף אם אותם מעשים כשלעצמם יכולים להיות כשרים כשהם נעשים בין
פרט לפרט"; ובפסק דין אחר נכתב ש"שמעשה שיש בו הפרת אמונים יכול
להקיף גם מעשים שאינם בבחינת הפרת הדין החרות (כלומר החוק הכתוב,
מ"ג)".



הדוגמאות הבולטות לעבירות של הפרת אמונים הן ניגוד עניינים, סטייה
חמורה מהגדרת התפקיד, או שימוש במידע פנים על ידי עובד ציבור. בפרשת
בר-און חברון, למשל, נגעה "הפרת האמונים" בלב לבה של הפוליטיקה.
בבג"ץ יהב, שתבע להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר
המשפטים צחי הנגבי, דן השופט אליעזר גולדברג בשאלה מתי נגועה הפעלת
סמכות שלטונית בשיקולים זרים המגיעים כדי עבירה פלילית, וקבע כי
כשמדובר במינוי אדם למשרת יועץ משפטי עקב לחצים של נאשם בפלילים,
כשראש הממשלה מודע למניע זה, "כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על פי
המשפט המינהלי ומגיע כדי 'הפרת אמונים' בחוק הפלילי".



ציננו את ההתלהבות



אלא שבהדרגה נפער פער בין הרטוריקה של שופטי העליון לפרקטיקה.
הפרקליטות אמנם התייחסה ברצינות למסרים של בית המשפט העליון והגישה
בהתאם אישומים נגד עובדי ציבור ונבחרי ציבור, אלא שאז בהדרגה צינן
בית המשפט העליון את התלהבותה בסדרת זיכויים. המסר המרכזי של בית
המשפט הופיע גם בפסק הדין בפרשת שבס. בהחלטת הזיכוי מצטט השופט מצא
את השופט דב לוין המנוח שקבע כי "יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת
המדיניות השיפוטית, להטביע מיניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה
גושפנקה של התנהגות פלילית". מצא מוסיף ש"מנקודת מבט כללית, מגמת
ה'פליליזציה' השוררת לעתים במקומותינו איננה רצויה".



לעומת זאת, מבקרי הזיכויים, בפרקליטות ובאקדמיה, טוענים נגד שופטי
העליון שהם מתקשים להרשיע בכירים הקרובים אליהם במעמדם החברתי. פרופ'
מרדכי קרמניצר השתמש בנימוק זה בביקורתו על הזיכוי של שמחה דיניץ
לפני חמש שנים וחצי. הנשיא ברק זעם עליו. "מוטב להתרכז באנליזה של
פסק הדין מאשר בפסיכואנליזה של השופט", אמר בתגובה בכנס משפטנים
שנערך שנתיים לאחר מכן.



זיכוי דיניץ הוא דוגמה מצוינת לקושי של השופטים לאתר את היסוד הנפשי,
כלומר את הכוונה הפלילית של נאשם בכיר ומודעותו לחומרת מעשיו. בית
המשפט המחוזי הרשיע את דיניץ ב"מרמה והפרת אמונים" לאחר שקבע כי הוא
ידע, או לפחות עצם את עיניו לעובדה שהסוכנות שילמה את חשבונות
קניותיו הפרטיות בטעות, בלא לחייבו בהם. השופט תיאודור אור שזיכה את
דיניץ בעליון קבע, ש"לא ניתן להגיע למסקנה זו ברמת הוודאות הנדרשת,
של למעלה מספק סביר". השופטת דליה דורנר חלקה עליו: "ביצוע רכישות
פרטיות על חשבון הסוכנות על ידי היושב-ראש שלה, תוך מודעות שהסוכנות
אינה מחייבת אותו בגין הכספים ששילמה עבור רכישותיו הפרטיות, מהווה
עבירות קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים גם יחד", כתבה בדעת
מיעוט.



ריבוי הזיכויים של אישי ציבור הפך את הפרקליטות לשק חבטות. טענו שאין
לה את הכוחות והיכולת להתמודד עם פרקליטי הצמרת שמייצגים את נאשמי
הצמרת. נטען שאין היא מפעילה את שיקול הדעת הנכון בבחירת נאשמים
ואישומים, במיוחד כשמדובר ב"עבירת סל" (כלומר מגוון של התנהגויות
פסולות שאינן מכוסות בחוקים אחרים) כמו הפרת אמונים. גם אם הביקורת
עניינית, קשה להתעלם לעתים מזהות המבקרים: פרקליטי צמרת ובעיקר
פוליטיקאים ואנשים שנגדם התנהלו או מתנהלות חקירות שיש להם אינטרס
ברור לשתק ולהרתיע את הפרקליטות.



אחד המבקרים הבולטים הוא עו"ד דב ויסגלס, שתקף בעוצמה את מדיניות
ההעמדה לדין של הפרקליטות, את ניתוקה כביכול מהחיים הממשיים, את סדרי
העדיפויות הלקויים שלה. וייסגלס היה פרקליטם של נחקרים ונאשמי צמרת
רבים, במשפטים פליליים ובוועדות חקירה. לאחר שלקוחו שמעון שבס הורשע
במחוזי התייצב ויסגלס לפני המצלמות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully