שם: מירב כהן, השרה לשוויון חברתי.
מי אני: הרבה שנים לא אהבתי את השם שלי ואז הבנתי שקוראים לי מירב מסיבה מסוימת, שאני עושה את המירב בכל מה שאני עוסקת, משתדלת לעשות ככל שביכולתי. מאוד רגישה לבני אדם, וזה מה שמושך ומרתיע בעיסוק בפוליטיקה.
שורשים: מרוקו. אבא התייתם מאמו בגיל ארבע, וסבא, שהייתה לו מכולת, התחתן עם אחותה של סבתא, כשהייתה בת 14, והיא גידלה את הילדים. בתחילת שנות ה- 50', כשאבא היה בן 17, הם עלו לארץ מהכפר הקטן מהרי האטלס והגיעו למעברה ברמלה.
כשהצריף שלהם עלה באש, הם איבדו גם את מעט הרכוש שהיה להם ואבא הפך למפרנס של המשפחה. אחרי שנה הגיעו לירושלים, והוא נהג באוטובוס, עבד בסלילת מסילות רכבת, עבד בחקלאות. תמיד סיפר שבשירות הצבאי שלו כמכונאי רכב הרגיש בפעם הראשונה והכמעט יחידה בחייו תחושה של שוויון.
הצד של אמא מהעיר פז, משפחה גדול עם 13 ילדים שהתפרנסה מהחנות של סבא. הם עלו לארץ כשאמא הייתה נערה וכשניסו להוריד אותם מהאוטובוס בדרום סירבו לרדת והתעקשו להגיע לירושלים. הם התיישבו ברחוב בר יוחאי. סבא עבד בתנובה וסבתא גידלה את השבט.
כשאחיו של אבא ראה את אמא, הוא התאהב בה אבל בסופו של דבר אבא זכה בה, חיזר אחריה, נתן מתנות להוריה וביקש את ידה. אחרי החתונה הם גרו בדירה קטנה בדרך חברון, אבא עבד בקואופרטיב "המהפך", נהגי משאיות שעסקו בהובלת כימיקלים ועם הזמן קנה עוד כמה. כשהייתי בכיתה ה' עברנו למבשרת, סביבה הרבה יותר מבוססת.
הילדות שלי: אפשר לחלק אותה ל'לפני ואחרי' מבשרת. הסטנדרט בבית היה שאין חוגים, בגדים, מסעדות ונסיעות לחו"ל, אבל כל מה שקשור ללימודים, ספרים, שיעורים פרטיים וציוד, לא חוסכים. אמא הייתה מוציאה עלינו את כל הכסף שהרוויחה במשפחתון שהיה לנו בבית.
עבדתי איתה והאהבה שלי לילדים היא משם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש והיא הכינה אותי פרקטית לגידול הילדים שלי, כשבנוסף, הייתי הבייבי סיטר הכי עסוקה בירושלים. עד היום אני פוגשת אנשים שמספרים לי ששמרתי עליהם.
גרנו בדרך חברון בתקופה הקשה של האינתיפאדה. דניאלה, החברה הכי טובה שלי, נפצעה קשה בפיגוע במדרחוב בפורים, עד היום אנחנו בקשר. במבשרת עולם המושגים שלי השתנה. כדי לחלום על משהו צריך לראות אותו, ושם ראיתי מנכ"ל של משרד ממשלתי, מנהלת עמותה ושופט, מקצועות שלא נחשפתי אליהם קודם, וזה הרחיב לי את גבולות החלום.
מצד שני, זה גם הכניס בי חוסר ביטחון, כי ההורים שלי לא למדו באוניברסיטה, עשו הכל בעשר אצבעות ולא קיבלו דבר כמובן מאליו. לכן הרגשתי צורך להוכיח את עצמי.
רציתי להיות עיתונאית, בעקבות אחי הגדול, שהיה צלם חדשות, ולקח אותי אתו לא פעם. ראיתי בעיתונות כלי לתיקון עוולות, זכות להאיר בזרקור בעיות, ולשנות מציאות. ביסודי הופעתי בטלוויזיה הקהילתית ובתיכון כתבתי ב"קול הזמן" ו"כל העיר".
גלי צה"ל: שמתי לי כיעד להגיע לגל"צ. בדרך לשם רגשי הנחיתות שלי עבדו שעות נוספות ולמדתי המון למבחנים ובסופו של דבר התקבלתי למחלקת המבצעים המיוחדים והייתי המפיקה של "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ז"ל, שהיום אני יושבת במשרד שלו, גידי גוב, עירית לינור וג'קי לוי.
רציתי מאוד להיות כתבת והצלחתי לשכנע מישהו במחסן של התחנה לתת לי ציוד הקלטה, אתו יצאתי בלילות כדי לחפש אייטמים. בבוקר הייתי מניחה את הסליל על השולחן של עורך החדשות, שהתעלם ממני שוב ושוב, עד שכתבה אחת נכנסה לרזי ברקאי ובזכותה עברתי להיות כתבת לאיכות סביבה, אח"כ צרכנות ותמ"ת ומגישת פינות כלכליות.
כשהשתחררתי עבדתי שנתיים ככתבת מאקרו כלכלית ב- YNET, בלי שהיה לי תואר בתחום וידע מספק, מה שגרם לי להסתגר וללמוד מושגי בסיס כמו מה זו אינפלציה ומה זה מדד, ואז מוניתי לדוברת הכלכלית של אריאל שרון.
אריאל שרון: הפגישה הראשונה שלנו הייתה בתוך האקווריום, ושרון, כרגיל אכל. הוא תמיד היה מוציא את הנקניק מהסנדוויץ' כדי לחסוך בפחמימות והיה מקסים ואנושי. גדלתי במשפחת ליכודניקים, שאחד מהילדים נקרא שרון על שמו, אז התפקיד הזה היה מכונן בשביל כולנו.
עברתי שם את ההתנתקות, תקופה מצלקת וקשה. לא אשכח את הסיור בישובים אחרי שפונו, את הקרע הנוראי בעם, השיחות המו"מ עם התושבים בלילות, ואחר כך היה האירוע המוחי שלו. נשארתי קצת עם אולמרט והבנתי שאני בדיכאון ואני חייבת תרפיה.
התעוררות: התחלתי ללמוד במהלך העבודה בלשכת רוה"מ וכשעזבתי, נכנסתי בכל הכוח ללימודי התואר בכלכלה ומנהל עסקים, חננה לא נורמלית שנמצאת כל היום בספריה של האוניברסיטה העברית ותוך הלימודים כדי הקמנו את "התעוררות".
היינו קבוצת צעירים בלי כסף, אבל עם אידיאולוגיה ושליחות להעיר את ירושלים שאנחנו כל כך אוהבים. עד אז לא עלה בדעתי להיכנס לפוליטיקה, אבל כשחווים את תחושת המסוגלות הזו, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. הצלחנו להיכנס למועצת העיר והייתי עמוק בפעילות במועצה ובסיעה חמש שנים והתחלתי ללמוד תואר שני במנהל עסקים ותכנון עירוני ופגשתי את יובל.
יובל: בעלי, סגן ראש המועצה הלאומית לכלכלה, עבד תחת יוג'ין קנדל ואבי שמחון, ממלא תפקיד מקצועי ככלכלן. נפגשנו כשהוא היה יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה ואני הקמתי את תא התעוררות, לפגישת המו"מ על ריצה משותפת הוא זה שהגיע ומאז אנחנו ממשיכים לרוץ ביחד.
יש לנו שלושה ילדים, אנחנו גרים בירושלים ומשתמשים בצי של עזרה כדי שכל אחד מאתנו יוכל להגשים את עצמו. זה עובד מצוין עד לרגע שמתקשרים מבית הספר בבוקר ששכחנו להביא חולצה לבנה, בצהריים הבייביסיטר מבריזה ובערב מודיעים שהילדה נחשפה לחולה מאומת בחוג. התברכתי במשפחה גרעינית שרוצה בהצלחה שלי ורואה בה שליחות.
קראוד אקשן: ניהלתי במשך שנתיים את ארגון "אמון הציבור", שמטפל בתלונות צרכנים, שם התנסיתי לראשונה בניהול צוות ותקציב ושם נפתח הצוהר לעולם הזקנה ואז הקמתי את קראוד אקשן, סטארט אפ שזיהה ברשת אנשים שנפגעו מעוולות דומות וחיבר בינם לבין עורכי דין שמתמחים בתביעות ייצוגיות, כשהרווח התבסס על תשלום מעורכי הדין.
במקביל פתחנו את "מטה המאבק לעושק קשישים", הגענו למאות מתנדבים ברחבי הארץ ועבדנו כמו ארגון גרילה. מוטטנו חברות באמצעות שיימינג ואגרסיביות והצלחנו להחזיר לקשישים מליוני שקלים.
פוליטיקה: אחרי שהצלחנו להשיג לקוחות גדולים מחו"ל לסטארטאפ, קיבלתי את ההצעה להיכנס לפוליטיקה מבני גנץ. השארתי את החברה לשותפים, החזרתי כספים שקיבלנו למדען הראשי והצטרפתי אליו. כשעוד הייתי בעיריית ירושלים ציפי ליבני הציעה לי לרוץ ברשימה שלה לכנסת ולא הצלחתי להיכנס.
כשהיא ביקשה ממני שוב אחרי שנתיים, התלבטתי וסירבתי. ארבע שנים אח"כ כבר הייתי יותר בשלה רגשית, כי מקצועית תמיד לומדים דברים חדשים. כפעיל חברתי אתה נמצא בקונצנזוס, וזה נעים, ובפוליטיקה אתה נקלע לסיטואציות קשות, עובד קשה ולא תמיד מקבל על זה את ההכרה.
ממשלת נתניהו: היה נורא. פרץ משבר הקורונה, היה רצף של סבבי בחירות ומשבר כלכלי, וכשלא עמדו בסיכומים עליהם החלטנו מראש, לא היה תקציב ואי אפשר היה לתת מענה כלכלי -חברתי, ויתרתי. כל יום היה עוד משהו שלא התקיים ולא התממש למרות שהובטח לנו. הקבוצה נקרעה. 13 חברים במפלגה עזבו. הפיק של זה היה במו"מ על משרד המשפטים וכשניסנקורן עזב, זו הייתה נקודת השבר שלי.
חשבתי שאחרי כל הטעויות שנעשו, הכי נכון להתייצב מאחורי יאיר לפיד ועשיתי את כל המאמצים שגנץ יבחר באופציה הזו. כשהוא בחן ברצינות אלטרנטיבות שלא התאימו לי, ואחרי סדרה של שיחות בינינו, עברתי ליש עתיד וזה הרגיש כמו להתברבר בניווט ולחזור לנקודה האחרונה שבה ידעת את הדרך. יאיר נושא על גבו את הממשלה הזו, הוא אפשר את הקמתה ואת הפסקת הטרללת והוא זה שמייצר פשרות בישיבות.
המשרד לשוויון חברתי: כיהנתי בו שבעה חודשים תחת נתניהו וזו הקדנציה השנייה שלי. הוא משמש כלוביסט של אוכלוסיות מוחלשות, קשישים, ערבים, נשים, חרדים, זקנים וניצולי שואה, מול המשרדים האחרים. אנחנו בונים תכניות ויוצרים שיתופי פעולה.
בעניין הקשישים, למשל, אני לא מחליפה את משרד הרווחה, הפנים או הבריאות, שכל אחד מהם עוסק בתחום אחד שקשור אליהם, בתי אבות, סיעוד, ביטוח לאומי, החוזקה שלי היא במאצ'ינג. אני מגבשת תוכנית, מציגה למשרד הרלוונטי, ונותנת שקל על כל שקל שהוא נותן לה.
כשנכנסתי למשרד עשיתי סדר. הכנסתי אלינו את הטיפול בחרדים, ניצולי שואה ולהט"בים והוצאתי את ישראל דיגיטלית, שאין לה שום קשר לפעילות שלנו.
ערבים: בנינו תכנית רחבה עם משרדי הממשלה, להקמת תחנות כיבוי בישובים ערביים, תשתיות, תחבורה, רווחה, חינוך, תכנית שתואמת לצרכים שלהם ובפעם הראשונה תוכל להביא לשינוי אמיתי ועמוק.
ניצולי שואה: הצלחנו להכניס לתקציב 300 מיליון שקלים, שיועברו לניצולים עלו אחרי 1953 שמופלים לרעה, וזכאים רק לקצבה שנתית. יחד עם העלאת הבטחת ההכנסה והכספים מגרמניה, תהיה להם תוספת של 13,000 שקלים בשנה, שזה לא מספיק, אני יודעת, אבל צריך להמשיך ביתר שאת לעזור להם.
העלאת גיל הפרישה: לא טוב לאישה שפורשת בגיל 62 ותוחלת החיים הממוצעת שלה היא 85, להיות 23 שנים בלי תעסוקה. מתבקש להעלות את גיל הפרישה, אבל בנינו חבילת צעדים תומכים לאלה שנפלטות מהשוק מוקדם, שכוללת דמי אבטלה לשנה שיעמדו על 70% מהשכר האחרון, מס הכנסה שלילי ומענק ייעודי, ואם היא תאושר זה יהיה סביר בעיני.
אלעזר שטרן: חוסר הסובלנות שלנו להטרדות מיניות חשובה, וטיפול בתלונות אנונימיות בכל תחום הוא חובה בעיני. גם עלי הייתה תלונה אנונימית כשהייתי במשרד רוה"מ. עמדתו של אלעזר שונה משלי והוא לא היטיב לנסח אתה. אם הוא התנצל והסביר את כוונתו, לא יהיה נכון למחוק אותו לגמרי מהציבוריות הישראלית, כי הוא צבר הרבה זכויות. אבל אם יתגלה שנפל פגם בהתנהגותו בהמשך - אדבר לגמרי אחרת.
קולט אביטל: אני מכירה אתה היטב דרך העבודה עם ניצולי השואה והיא אישה אמיצה. אני לא שופטת למה עשתה את זה עכשיו ולא קודם, אולי לא היו בה הכוחות.
פנאי: אני הכי אוהבת לקרוא סיפורים עם הבנות על הספסל בבית הכרם.
צופה פני עתיד: לשפר את היכולות וההתמקצעות שלנו במשרד ומקווה שאמשיך לשנות מהפוליטיקה או מארגוני החברה האזרחית.
הריאיון המלא עם השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, יתפרסם בגיליון "עסקים" של מעריב, יום ו', 22.10.21