יש תמונות שמספיק פעם אחת להביט בהן על-מנת שייחרטו היטב בזיכרון. כזאת היא גם התמונה מבית-העלמין ירקון שהציפה את הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת השונים בתחילת השבוע. למי שבכל זאת פספס, מדובר בתמונה של מצבה טרייה שהוצבה על קברה של אישה שנפטרה לאחרונה מסיבוכי נגיף הקורונה. על המצבה של האישה, שלא הייתה מחוסנת ולפי הידוע גם הייתה מתנגדת חיסונים, הופיע הכיתוב המחלחל: "נרצחה על-ידי בית החולים בלינסון במחלקת הקורונה. השם יקום דמה".
לפי הדיווחים בתקשורת, לאחר שבית החולים בילינסון וידא שאכן מדובר במצבה אמיתית וכי האישה שהמצבה מונחת על קברה באמת אושפזה במחלקת הקורונה שלהם, הוגשה מטעמו תלונה למשטרה בגין הסתה לאלימות.
ובכל זאת, קשה להרפות מתחושת הזעזוע העמוק מכך שהמשפחה מאשימה את בית-החולים במותה של אישה שלא התחסנה, וכל זאת בשעה שהצוותים הרפואיים עושים לילות כימים כבר למעלה משנה וחצי. על רקע זאת, נשאלת השאלה - האם יש צעדים משפטיים בהם יכול בית-החולים לנקוט כדי לסמן שהפעם נחצה כאן קו אדום?
אני סבור כי הכלי המשפטי העיקרי שעומד בנסיבות אלה לרשות בית-החולים הוא שימוש בחוק איסור לשון הרע והגשת תביעה נגד המשפחה, או לכל הפחות נגד בנה שלפי הדיווחים בתקשורת היה זה שביקש להציב את הכיתוב על המצבה.
חוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע הוא "דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לבוז או ללעג" וכל זאת, מגדיר החוק, "בשל מעשה, התנהגות או תכונה המיוחסים לו". האם הגדרה זו מתאימה למקרה שלפנינו? על פניו, הכיתוב על המצבה לפיו בית החולים ומחלקת הקורונה רצחו את האישה, מהווה האשמה קשה, שאם היא אינה נכונה יש בה כדי לפגוע בבית החולים ובצוות הרפואי.
גם בחינת יתר התנאים הקבועים החוק להתקיימות העוולה, כמו למשל האם כיתוב על מצבה נחשב לפרסום, נראה שמתקיימים בעניינו. המשוכה העיקרית שיש לעבור על-מנת לצלוח תביעת לשון הרע במקרה זה נוגעת למונח "אדם" המופיע בחוק.
ברור לפי החוק וגם לפי ההיגיון הבריא כי אם הכיתוב במצבה היה מופנה, למשל, למנהל המחלקה או לרופא אחר שטיפל בנפטר - הייתה קמה לאותו אדם תביעת לשון הרע שאינה כה מורכבת להוכחה. אך האם גם "מחלקת הקורונה בבית-החולים בילינסון" יכולה להיחשב כאדם לצורך הוכחת העוולה לפי החוק?
בעבר התשובה לשאלה המהותית הזאת לא הייתה כל-כך נהירה, לאור הסתירה הקיימת בין חוק איסור לשון הרע לפקודת הנזיקין, שהיא ירושה מנדטורית שקדמה לחוק ושהוראותיה חלות בשינויים המחייבים גם על ענייני לשון הרע. כך, פקודת הנזיקין קובעת שתאגיד לא זכאי לפיצויים בשל עוולה, אלא אם נגרם לו נזק.
העניין הוא שהוכחת נזק, במיוחד בסוגיות לשון הרע, אינה מלאכה פשוטה כל-כך. זאת בדיוק הסיבה שחוק איסור לשון הרע קובע כי אדם שהוכיח שפורסם נגדו לשון הרע יכול לקבל פיצוי של עד 50,000 שקלים ללא הוכחת נזק. ואכן, מרבית פסיקות הפיצויים בתביעות לשון הרע מתייחסות לפרסומים שלא הוכח הנזק לגביהם.
אלא שבשנת 2016 פסק בית-המשפט העליון כי גם לתאגיד - כמו בית החולים ומחלקת הקורונה שלו - קיימת זכות בסיסית לשם טוב. עוד קבע בית-המשפט העליון, כי שם טוב הוא נכס ככל הנכסים של תאגיד, וכי יש לאפשר לו להגן עליו. בית-המשפט העליון התייחס לכך שברבים מהמקרים יש קושי בהוכחת הנזק שההשמצה גרמה, ופסק כי אין להפלות בין תאגיד לבין אדם פרטי על-ידי חיוב התאגיד להוכיח נזק.
כל שנותר לבית-החולים כעת זה להכריע האם נכון יהיה מבחינה מוסרית וציבורית לנהל מאבק משפטי נגד משפחת המנוחה, שוודאי מצויה בסערת רגשות עקב פטירת יקירתם בטרם עת. ככל שבית-החולים יסבור שהאינטרס של שמו הטוב גובר על שיקולים אלה, אני סבור כי יש לו סיכוי לא רע בכלל להוכיח את עילת תביעתו.
עו"ד סער גרשוני הוא בעל משרד עורכי דין לקניין רוחני לשון הרע ופרטיות