שם: יונתן עמיר, מייסד ומנכ"ל דיאגנוסטיק רובוטיקס, בן 33.
מי אני: יש לי תפיסה רומנטית על החיים, במובן של צורך לחיות בשביל מטרות גדולות ולהקדיש את הכל בשביל זה. אני בהיפר-פוקוס על מטרות במשך הרבה זמן, ככה היה בספורט, בלימודים וככה בעבודה. זה תופס המון מקום ומשלמים על זה מחיר.
שורשים: הצד של אבא הגיע ממרוקו, סבתא מהרי האטלס וסבא, שהיה סנדלר, מקזבלנקה. הם עלו בעליה הגדולה בשנות ה-50' מטעמים אידיאולוגיים, כשאבא היה בן 13, וגרו בקריית אתא. סבא עבד במפעל שהיה קשור לתעשייה הצבאית ואבא, הבכור, שלא ידע מילה בעברית, למד בפנימייה בירושלים.
סבא וסבתא מהצד של אמא גדלו במשפחות ציוניות בווילנה שבליטא, למדו ודיברו עברית. סבא היה מפקד תנועת הנוער בית"ר כשהיה בן 17. כשסיימו תיכון, ב-1931, החליטו לעלות בעקבות שני אחיו שעלו לישראל. מכיוון שהבריטים דרשו סרטיפיקט, אישור של בעל מקצוע נדרש, הם עברו לגרנובל בצרפת עם גרעין של בית"ר.
הוא למד אגרונומיה ובזכות זה הצליחו להיכנס לכאן. סבא היה פעיל בהגנה, לחם במלחמת העצמאות וב-1949 מונה לנספח ישראל בצרפת, קיבל לאחריותו את כל מערב אירופה ובהמשך היה סגן מפקד חיל אוויר לאופרציה. אמא נולדה בפריז.
ההורים הכירו בצבא. אמא, החילונית, רצתה להיות קרבית ובמלחמת ההתשה הגיעה לסיני. באחד הסיורים שהצטרפה למג"ד במעוזים, פגשה את אבא, הדתי, חובש הכיפה, שבא לפגוש אותו, היא הייתה בת 18, הוא בן 21. בפעם הראשונה שאמא באה למעברה בקריית אתא להכיר את המשפחה שלו, היה מתח בין הסבתא המרוקאית שלי, לאמא, אשת העולם הגדול.
אבא היה חבר בגרעין תורני שנשלח ליישב את העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. בשלב מסוים אמא הצטרפה אליו, הם קיבלו דירה קטנטונת ברובע היהודי, התחתנו בבית הכנסת החורבה ואני נולדתי שם.
הילדות שלי: הרובע היהודי בירושלים. למרות שעברנו משם כשמלאו לי שלוש וחצי להר אדר, אני זוכר את הנוף הפסטורלי והבית בקומה הרביעית מעל לקארדו. לאבא, שהיה איש צבא מצד אחד, הייתה נפש של אומן. הוא למד בבצלאל עיצוב גראפי, התמחה בכתיבת פונטים ועבד עם ארכיטקטים בפרויקטים גדולים.
כילד הייתי יושב לידו בסטודיו הביתי ורואה אותו עובד וכשביקרתי בביתנים ישראלים שעיצב לתערוכות בינלאומיות, החוויה של הסיור והמעבר מעולם לעולם מלווה אותי עד היום.
גם אצלי השילוב הזה קיים. למדתי במגמת פיסיקה, מתימטיקה ומחשבים, אבל גם פיסלתי בחמר ועשיתי חמש יחידות בגרות באומנות. הייתי ילד של חוגים. שבע שנים ניגנתי בכינור, ותופפתי, היו קונצרטים בבית, כי דודה שלי פסנתרנית.
החוג שיצא משליטה הוא טאקוונדו. התאמנתי שמונה שנים, הייתי בסגלים אולימפיים, זה היה מרכז החיים שלי והמחשב. מרגע שה"מק" הראשון, עם בטן הפלסטיק, נכנס לסטודיו של אבא, התחברתי אליו מיד. תמיד אהבתי טכנולוגיה, עיצוב ורפואה.
בגיל 15 עברתי ללמוד בפנימייה למדעים ואומנויות בירושלים לשנה. הלימודים מתקיימים שם בקבוצות קטנות, בהנחיית פרופסורים באקדמיה ואז חזרתי לתיכון קרוב לבית כדי להמשיך להתאמן בטאקוונדו.
חייתי בווינגייט, שברתי ידיים, ברכיים ורגליים בטאקוונדו, חייתי בחדרי מיון והדביקו אותי כל כמה זמן וכשהבנתי שהשלב הספורטיבי קרוב לסיום, כיוונתי את עצמי לעולם המדעי - טכנולוגי. בשנה הראשונה בצבא הייתי ספורטאי מצטיין וכשהנבחרת שלנו לא עמדה בקריטריונים לאולימפיאדת בייג'ין התגייסתי לקורס טייס וחזרתי אל הספורט.
יצירתיות: היא באה לידי ביטוי אצלי גם בעבודה. כשהכנסנו את המערכת לחדרי המיון, רצינו ליצור שער כניסה דיגיטלי עם אלמנטים מעולם האוריינות והקוגניציה. התייעצתי עם דן אריאלי איך כדאי שזה יראה, והגענו למסקנה שהמטרה המרכזית צריכה להיות הורדת מפלס החרדה של המטופל שמגיע לחדר המיון, להרגיע אותו לתת לו תחושת ביטחון. בחרנו בפלטה של צבעים לבנים ובצורות אורגניות רכות.
לימודים: אחרי השחרור התקבלתי ללימודי רפואה בטכניון, התחלתי ללמוד ומהר מאוד הגעתי לתובנה שאני רוצה ליצור לפני שאני רוצה לטפל באחרים ועברתי לתואר משולב בהנדסת חשמל, מדעי המחשב וכלכלה בטכניון. גרתי בחיפה ועבדתי בעבודות מזדמנות.
קריירה: בסוף הלימודים ניסיתי להבין מה יהיו השלבים הבאים שלי. כמה טכנולוגיות עוררו בי השראה, והחזקה שבהם הייתה זאת של הרכבים האוטונומיים, שדרכה ראיתי את ההתפתחות הרובוטיקה והבינה המלאכותית. רציתי להביא את המודל הזה לעולם הרפואה, כשהרעיון היה להטמיע מערכת לומדת בחדר המיון. מטופל יגיע לחדר המיון והאבחון שלו יהיה רובוטי, לבנות מערכת משולבת אוטונומית בעולם הרפואה.
התלבטתי אם להמשיך לדוקטורט או לבדוק אם הקונספט הזה יעבוד בעולם האמיתי. בבתי החולים יש סביבת דאטה גדולה, שבעזרתה ניתן לבנות מערכת בינה מלאכותית רפואית שאמורה לתמוך בתהליך קבלת ההחלטות בעולם הדיאגנוסטי והטיפולי. כאן התחיל הסיפור של דיאגנוסטיק רובוטיקס.
דיאגנוטיק רובוטיקס 1: בגלל שלמדתי בטכניון חשבתי מי מאנשי הסגל הם המובילים בתחום, והמליצו לי על פרו' משה שוהם שייסד, בין היתר, את מזור רובוטיקס, אחת הדמויות המובילות בטכנולוגיה הרפואית. כדי להקים את המערכת צריך מוח של בינה מלאכותית וד"ר קירה רדינסקי היא הכתובת.
דיברתי עם שניהם במקביל על פרויקטים נפרדים, עם משה על מערכת של סנסורים שיאגרו פרמטרים פיסיולוגיים של מטופלים ועם קירה דנתי על מערכת לחזוי מוקדם לסבירות שמטופלים יאושפזו בחדר מיון, בהתבסס על מידע של בתי החולים וקופות החולים.
שניהם היו על התפר שבין התעשייה לאקדמיה, קירה באי.ביי. ישראל ומשה יזם סדרתי. זכיתי לעשות את ההיכרות בין שניהם, ישבנו בחדר אחד והייתה כימיה מצוינת. יש להם דרייב אמיתי, כן ועמוק לייצר אימפקט על העולם הקליני-רפואי ולהביא חדשנות. קירה היא היו"ר של החברה ומשה מייסד, יושב בדירקטוריון ומלווה את הפיתוח. יש לנו 110 עובדים, מתוכם 80 בישראל.
דיאגנוסטיק רובוטיקס 2: כשרופא נפגש עם המטופל 49% מהזמן מוקדש ליצירת הטקסט הרפואי. הישיבה מול המחשב וההקלדה זאת אחת הסיבות לשחיקה מקצועית. בשלב הראשון רצינו שהמערכת שלנו תשנה את זה. המטופלים יכולים להזין אינפורמציה בצורה אוטומטית ופשוטה, זה עובד, קיים ונמצא במערכת הבריאות.
רצינו לפתח את המערכת יחד עם מרכזי הבריאות הגדולים בישראל ובארה"ב. יש לנו שת"פ עם "מאיו קליניק" בארה"ב, בית החולים שנבחר במשך עשרות שנים כטוב בעולם והם הטמיעו את המערכת.
הפוקוס העיקרי שלנו היה במערכת הבריאות הישראלית בגלל הדאטה בייס הרפואי שהוא השני בגודלו בעולם, קרקע פורה לאימון של בינה מלאכותית. ערכנו מחקרים עם משרד הבריאות הישראלי, בתמיכת הרשות לחדשנות וישראל דיגיטאלית וכשהגענו לשלב של אספקת המערכת, התמקדנו בשוק האמריקאי.
בעקבות המגיפה, כמות המערכות שסיפקנו בארה"ב ב-800%. אנחנו עובדים עם ארגונים גדולים ומספקים להם את מערכת הבינה המלאכותית B2B, אנחנו השחקן הטכנולוגי שלהם ומכסים כ - 100 מיליון מטופלים.
קורונה: בגל הראשון הייתה מידה גדולה של חוסר וודאות, הרגשנו שאנחנו נמצאים בסרט ארמגדון ולנו יש את חברת הקידוח, טכנולוגיה שיכולה לנתח את מצבם של המטופלים ולסייע בקבלת ההחלטות קליניות, אם יש דחיפות בקבלת טיפול, לאשפז או לא. סיפקנו את המערכת שלנו בארץ כמעט בחינם.
ביקשו מאתנו לייצר מערכת שתזהה איפה נמצאים ריכוזי החולים, לאגור אינפורמציה על מצב המטופלים, לקבל תמונה בזמן אמת ולהרכיב את מפת התחלואה בישראל. הקמנו דשבורדים, תמונת מצב כללית, שסיפקנו למשרד הבריאות, קופות החולים ומקבלי ההחלטות.
מכון ויצמן: כולם נתנו כתף ונכנסו מתחת לאלונקה. לא עבדנו יחד עם מכון ויצמן באופן ישיר, אלא בפורומים רחבים. אני לא יודע על איזה מודלים הם התבססו, אבל העבודה שלהם מבורכת. אנחנו כבר לא ספקי המערכת של משרד הבריאות.
גיוסים: האחרון שבהם היה בגובה של 38 מיליון דולר ואנחנו יוצאים לגיוס גדול בקרוב, כשהכל פתוח, הנפקה ואקזיט.
משפחה: עדיין אין לי וכרגע אני לא בזוגיות. אני אדם מאוד משפחתי ואבל אני מחכה עם זה, כי אין לי הזמן להקדיש למערכת יחסים. זה יבוא.
תופעת היוניקורנים: היה פיק ויהיה תיקון, אבל זו מגמה שתימשך. כולם זוכרים איך מייסד וויייז הדליק משואה והיום יש 50 חברות בשווי של וייז אז. החלום הוא כבר לא לרוץ ולמכור, אלא לקיים תעשיית הייטק.
בטווח הארוך נחיה בעולם שבו הפער בין התוצרים הדיגיטליים לבין החברות הפיסיות יגדל. בחברה כמו ווטסאפ היו 40 עובדים כשהיא נקנתה על ידי פייסבוק ב - 16 מיליארד דולר. בעולם החדש הכל זמין, הדיגיטציה מנצחת את המנגנונים הישנים.
פנאי: אני פצוע מדי לטאקוונדו ומתאמן בשביל הכיף. חוץ מזה הרבה עם חברים ועם המשפחה.
צופה פני עתיד: רוצה משפחה וילדים ומקווה להמשיך וליצור מערכות בטכנולוגיה הרפואית. יש המון בעיות בעולם, זה אוקיאנוס אינסופי והעניין הוא לבחור את אלה שאפשר לפתור.
הריאיון המלא עם יונתן עמיר יתפרסם גם בגיליון "עסקים" של מעריב, יום ו, 29.10.21