לא צריך להיות בעלי זיכרון טוב בצורה יוצאת דופן בשביל לזכור איך כדי להמיר בראש דולר מול שקל, היינו מכפילים ב-4 ולפעמים אפילו ב-5... כן, את הנתון האחרון אולי כבר קצת קשה לזכור, אבל לפני כ-20 שנה, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, נסחר כאן הדולר לפי שער יציג של 4.98, ובעסקות מזומן שנערכו באותם ימים של פיגועים, עבר שערו "ברחוב" את ה-5 שקלים.
למה זה קרה? כלכלת ישראל אז נראתה שבירה מתמיד, הביטחון האישי היה בשפל, התיירות לישראל כמעט שפסקה כליל, ואיש לא ידע לומר מתי יחלוף המשבר המדיני-ביטחוני-כלכלי (בל נשכח שבשנים 1992-2000, בהכללה, נשענו לא מעט השקעות זרות בישראל על הציפיות שעורר תהליך אוסלו שהכזיב), שהגיע אך מעט לאחר התפוצצות בועת הדוט.קום בשוקי ההון ברחבי העולם, שהקרינה גם על לא מעט חברות ישראליות.
לכן כדאי לומר, עוד לפני שנדרשים לדקויות: העובדה שהשקל חזק מול הדולר היא אולי פתח לכמה בעיות שתכף נגיע אליהן, אבל היא קודם כל עדות לחוסנה הכלכלי של ישראל.
בעוד הפוליטיקאים מתנצחים ביניהם למי מגיע על כך הקרדיט, הרי שאפשר לומר שהוא מספיק גדול כדי לחלוק בו: ממשלות נתניהו, בהכללה, היו טובות לכלכלה הישראלית - וכחמישה חודשים אל תוך כהונתה של הממשלה המכונה "ממשלת השינוי", ניתן לקבוע שהיא לא רק ממשיכה את ההצלחה, אלא אף מקדמת אותה, על כך יעיד כמעט כל פרמטר משקי אפשרי ברמת המאקרו.
אבל למה הוא בכלל יורד?
אז מדוע הדולר יורד? יש לכך כמה סיבות, אך העיקרית שבהן קשורה לגובה הרבית במשק: אם ניקח למשל את "הכוכב" של היממות האחרונות, היורו, נגלה שאחת הסיבות לירידה החדדה בשערו של המטבע האירופי, הייתה כי בעוד שבישראל רמז נגיד הבנק המרכזי כי הרבית לא תעלה, ככלה הנראה, לפחות עד למחצית השנייה של 2022, הרי שהבנק המרכזי האירופי אינו מתכוון, כך על פי ההערכות, להעלות את הרבית בשנתיים הקרובות.
ובהקשר של הדולר: בעוד האינפלציה בישראל היא בגבולות הטווחים שקבע בנק ישראל של "עד 3%" אליהם נגיע אולי בסוף השנה, הרי שהאינפלציה בארה"ב, אחרי הדפסת הכסף המואצת של הפד, הבנק המרכזי האמריקאי, עברה כבר את ה-6%, שיא של יותר מ-30 שנה.
אבל לא רק גורמים חיצוניים הם המשפיעים על שער החליפין: הצמיחה הגבוהה בישראל, גם לאחר שהתחזית האופטימית מאוד לגביה נפגמה במעט בשל הנתונים שפרסמה למ"ס שהצביעו על צמיחה נמוכה מהציפיות בחודש אוקטובר, העובדה שכמעט בכל יום נולד פה "יוניקורן" חדש, היחס הנמוך (בהשוואה לימי שיא הקורונה, כמובן) של יחס החוב-תוצר ואינפלציה מתונה יחסית - כבר אמרנו, חיזקו מאוד את השקל מול רוב המטבעות בעולם, ובכלל זה גם הדולר.
בעבר נהג בנק ישראל להתערב ולרכוש דולרים כדי לשמור על שער החליפין של המטבע האמריקאי גבוה, ולסייע בכך לתעשיינים, בדגש על היצואנים. אך גם בנק ישראל כבר הבין ששום בנק מרכזי, חזק ככל שיהיה, לא יכול באמת לעמוד מול כוחות השוק.
איך זה משפיע עלינו?
אם יש מי שמתכווצים על כסאותיהם בדאגה בכל פעם שבה הדולר נשחק מול השקל, הרי שאלה היצואנים. בגדול הם משלמים את הוצאות הייצור שלהם, כאן בישראל, בשקלים, אך מקבלים תמורה במט"ח, לרוב בדולרים (צפון אמריקה היא יעד הייצוא המרכזי של התעשייה הישראלית).
אם בהייטק מתח הרווחים הוא עצום, כך שגם מי שמשלם משכורות בשקלים ומוכר את המוצרים או השירותים בדולרים, יוכל לספוג את ההרעה (מבחינתו) בשער החליפין, הרי שבתעשיות מסורתיות יותר, השחיקה בערכו של הדולר עלולה להביא להחלטה דרמטית של העתקת המפעל מתחומי ישראל או אף סגירתו.
גם הנתון הזה אינו חד משמעי: גם עבור מפעל ישראלי, חלק מעלויות הייצור הן דולריות: אמנם שכר עבודה, חשמל, מים וארנונה משולמים בשקל החזק, אבל חלק מחומרי הגלם נרכשים מעבר לים בדולרים. גם עלויות השינוע הימי שעלו מאוד בעת הקורונה, משולמות לרוב בדולרים, מה שמקל מעט על ספיגת ההתייקרות.
ועדיין, למרות ההסתייגות הזאת, יש סיבה ממשית לדאגה באשר לעתידה של התעשייה המסורתית בישראל בשל חולשת הדולר.
אבל למטבע הזה יש גם צד שני - ולא רק כמטאפורה: מי שיבלה חופשה באירופה או בארה"ב, יהנה מאוד מהשקל הזק שמצוי בכיסו ושקונה עכשיו, תמורת אותו סכום בשקלים, הרבה יותר דולרים או יורו.
נחזור לזיכרונות: זוכרים שהעלינו באוב את ראשית 2002, אי שם כמעט לפני 20 שנה, עת הדולר נשק לשער חליפין של 5 שקלים?
נניח שהחלטתם להמיר 10,000 שקל לדולר לקראת טיסה לארה"ב. התמורה בעדם הייתה 2,000 דולרים בדיוק.
תמורת אותם 10,000 שקלים, תקבלו היום 3,268 דולר (נכון לשער הידוע לרגע כתיבת שורות אלה). כלומר - רווח נקי לטסים לחו"ל.
יש להעיר שהחישוב הזה הוא מעט פשטני, שכן גם המחירים בארצות הברית למשל, לא נשארו זהים לאלה שהיו לפני 20 שנה. מחיר רוב המוצרים התייקר אף יותר משיעור עליית המחירים בישראל. ובכל זאת, גם אם הרווח הפנטסטי התיאורטי שלנו נשחק קצת בדרך לקופה, הוא עדיין יקנה לנו יותר. הרבה יותר.
בהנחה שרובנו לא נטוס בקרוב לחו"ל - ולו רק בשל מגבלות הקורונה, הרי שיש עוד תחום שבו היינו אמורים להרוויח, לפחות על הנייר, משער דולר נמוך: חלק גדול ממוצרי הצריכה שלנו מיובאים מחו"ל: אולי רוב המוצרים במקרר הם מתוצרת כחול-לבן, אבל בין אלה שבמזווה תמצאו כבר לא מעט מותגי יבוא: העוגיות, הפסטות, הקטשופ והמיונז למשל (לא כולם כמובן, גם בתחום הזה יש מותגים ישראלים פופולריים).
ואם תצאו לרגע מהמטבח ותעברו לחדר האמבטיה, תגלו ששם כמעט כל המוצרים: שמפו, סבון, קצף גילוח, סכיני גילוח, משחת שיניים דיאודורנטים ובשמים, הם מתוצרת חוץ, כלומר - נרכשו מהיצרן על ידי מי שייבא אותם לישראל בדולר או ביורו.
הוא הדין גם באשר לארון שבו מאוכסנים חומרי הניקוי - ואם בארונות עוד אפשר לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ (כמילותיו של נתן אלתרמן), הרי שבחניה שמתחת לבית, לא תמצאו תוצרת ישראל כלל, אלא אם יש לכם שכן תמהוני שאוסף סוסיתות משנות ה-70.
כל המוצרים האלה היו אמורים להיות זולים משמעותית משהיו לפני כמה שנים או כמה חודשים. העובדה שזה לא בדיוק כך היא בגלל שהיבואנים, שיודעים לחייב אותנו בכל פעם שנתון במשוואה משתנה לרעתם (כמה שמעתם על המחסור ברכיבים בתעשיית הרכב, התייקרות חומרי הגלם והקפיצה המטורפת במחירי ההובלה?) לא ממהרים לגלגל אלינו את ההנחה, כאשר הם מייבאים בדולרים אבל מוכרים לנו בשקלים.
הם כמובן יספרו לנו על מכסים, על כך שהשחיקה במט"ח בדגש על הדולר הצליחה בקושי לאזן את הגידול בהוצאותיהם ועוד. אתם רשאים להחליט עד כמה אתם מאמינים לזה.
אם ננסה לארוז את כל הדולרים שהתגלגלו לאורך הידיעה הזאת לשורה תחתונה, נסכים שעבור רוב אזרחי ישראל, השקל החזק הוא לא רק סיבה לגאווה לאומית, אלא גם לכיס מעט יותר תפוח. אלא שבעודנו אומרים זאת, צריך לזכור שפגיעה חמורה מדי בתעשייה המקומית, תתגלגל בסופו של דבר גם לפתחנו: תחילה אל המפוטרים שרובם מהשכבות החלשות יותר, אחר כך גם אל כלל האזרחים, בצורת הכבדת נטל המס כדי לתמוך במי שאיבדו את מקור פרנסתם.
במילים אחרות: חכו שהדולר יירד מתחת לשלושה שקלים - ולו רק בשביל הקוריוז, ואז תרימו טלפון מודאג לשכן שלכם שעובד במפעל כדי לשאול במה אתם יכולים לסייע.