המדינה תעקל את הירושה מסבתא בגלל דוח חנייה?

אין כמעט ישראלי שלא מכיר את הסיטואציה הבאה: לכתובת המגורים מגיע דואר רשום, בדרך כלל ממשרד עורכי דין, שמאזכר עבירת חנייה שביצעת (או שלא) לפני כעשר שנים.

מסכום של 60 שקלים (לדוגמא) תפח כבר הסכום לאלפי שקלים, כולל שכר טרחת עורכי הדין. במקרים רבים זהו מפגש ראשון של האזרח עם החוק: עכשיו לך תזכור איפה חנית לפני עשר שנים...

עד כה, היה על העירייה (במקרה של דוח חנייה עירוני) או על הרשות שדורשת את התשלום, להוכיח כי נקטה בכל האמצעים שמגדיר החוק לשם מלוח הדוח לכתובת הרשומה במשרד הפנים.

אם לא נשלח הדוח המקורי ואם לא נעקב המהלך בדואר רשום לכתובת המופיעה במשרד הפנים (כל אזרח בישראל חייב לעדכן את כתובתו במשרד הפנים), היה האזרח פטור מתשלום - אם לא של הדוח עצמו, בוודאי של כל התוספות, הריביות והוצאות הגבייה שנוספו לו במשך השנים.

ביום שני הבא תועלה בוועדת החוקה של הכנסת הצעת החוק שתעביר את הדיוור הממשלתי לדיגיטל. ייאמר מיד: מדובר בהצעה מבורכת שתפקידה להקטין את כמות הניירת המיותרת במשרדי הממשלה, לפשט תהליכי קשר עם האזרחים ואף לסייע לאיכות הסביבה. ובכן, אם הכל כל כך טוב, אז מה רע בהצעה?

הבעיה הראשונה היא שכמו מהלכים אחרים שפגעו ישירותך באוכלוסיות חלשות, למשל סגירה מוגברת של סניפי בנקים, גם כאן ייפגעו רבים: חלק גדול מהם נמנה על אוכלוסיות החלשות ביותר במדינת ישראל. אלא שבעוד הבנק יכול לטעון להגנתו כי חובתו הראשונה היא לשורת הרווח שלו, כאן מתבצעת הפגיעה הישירה בידי המדינה, זו שאמורה לדאוג לרווחתם של אוכלוסיות חלשות.

שיעורי החדירה של שירותי אונליין (אינטרנט) נמוך במיוחד בקרב קשישים, חרדים ובני מיעוטים - לעתים בגלל בעיות גיל, לעיתים בגלל תשתית (למשל בכפרים ערבים) לעיתים מתוך חשש לחשיפה לתוכן שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי החברה (חרדים). ציבור זה, שגם כך נמצא בדרך כלל בעשירונים הנמוכים, יהפוך למנותק למעשה מקשר עם מדינת ישראל ורשויותיה.

זוכרים את מקרה דוח החנייה האבוד, שעמו פתחנו? תארו לכם שקשיש או קשישה חנו שלא כחוק בהיותם בני 70. הדוח לא התקבל אצלם מעולם. עם השנים הם הפסיקו לנהוג, עברו לגיור בדיון מוגן - ובשום שלב לא התחברו לאינטרנט, קל וחומר לשירותי אונליין. אין להם כתובת דואר אלקטורני (אי-מייל) פעילה, סביר להניח שמעולם לא הייתה.

עכשיו תארו לכם מה רבה תהיה ההפתעה כאשר חשבון הבנק שלהם יעוקל במפתיע על ידי הרשות המקומית, על עבירה שכלל לא היו מודעים לביצועה - ושהקנס עליה תפח באלפי אחוזים.

זאת ועוד: איך תישלח הוגעה מטעם מדינת ישראל לחרדי שאינו משתמש, מטעמי דת, בשירותים מקוונים? או שגם אם אין לו התנגדות עקרונית לשירותי אונליין במתכונת כשרה, אין לו אמעי תקשורת דוגמת מחשב או חיבור לאינטרנט?

דמיינו את תושב הפזורה הבדואית, שעלתה לאחרונה לכותרות עקב בעיות של משילות בקרבה: איך ניתן יהיה להחיל משילות על מי שהמדינה החליטה, באופן חד צדדי לנהל אתו את הקשר בערוץ שמבחינתו אינו קיים?

כמובן שיש קשישים, חרדים או אוכלוסייה כפרית מבודדת שמשתמשת בשירותי אונליין ממש כמו כלל הציבור, אבל מחקרים מלמדים שחדירת האינטרנט לחברה הערבית והחרדית נמוכה באופן דרמטי מהשיעור בכלל החברה, וכן מתברר - באופן מאוד לא מפתיע - ששיעור חדירת אמצעי תקשורת מתקדמים הולך ופוחת ככל שעולה הגיל.

אלא שבכך לא תמו הכשלים המובנים בהצעת החוק. בעיה חשובה נוספת נוגעת ללנושא הההגנה על הפרטיות, שכן החוק יחייב הקמת מאגר מידע עצום של כלל כתובות האימייל של אזרחי ישראל, בהנחה שכל מאגר נמצא בפוטנציאל דליפה, מה הנחיצות בהקמת מאגר שכזה מול הסיכון הוודאי לדליפה?

הרי כבר למדנו שפרטים אישיים אחרים שלנו שנמסרו בתום לב לגופים ממשלתיים או מסחריים דלפו והפכו לנכס עבור מקדמי מכירות ולעיתים אף לנוכלים שנסיו לפתות אותנו לכל מני עסקאות מפוקפות או ניצלו את האינטראקציה המקוונת להחדרת נוזקות (וירוסים) ותוכנות זדוניות. עכשיו דמיינו לכם שכל כתובות הדוא"ל של אזרחי ישראל ירוכזו במקום אחד.

הוא הדין בנוגע לאבטחת המידע. כל נושא המיגון אינו מקבל מענה בהצעת החוק, וכיוון שכך, איך ישלח באופן מאובטח? האם חשבונות הג'ימייל למיניהם מספיק מאובטחים על מנת שכל הקשר שלנו עם המדינה יעבור להסתמך עליהם? נכון שגם מכתב שנשלח בדואר אינו מאובטח לגמרי, אבל מבטח שנשלח בדואר רשום יימסר אישית לנמען על ידי הדוור או ייאסף מסניף הדואר - לא כך הוא בנוגע לדיוור שנשלח באמצעי אלקטרוני לא מאובטח.

וזו לא בעיית האבטחה היחידה, גם פגיעה בפרטיות היא נזק אפשרי. כיום מגדיר החוק את הנסיבות שבהן רשאית המדינה למסור מידע אודות האזרח ואםפילו את המידע שרשויות המדינה רשאיות להצליב ביניהן. מה יקרה כאשר הכל יעבור דרך אותו מערך מיחשוב? מי יגן על פרטיות המידע שלנו?

אפילו הרווח הנקי, תרתי משמע, של צמצום הנזק הסיבתי כתוצאה מהפחתה בכמות הנייר, עלול להיות קטן ממה שמקובל לחשוב: אם לא כולם חשופים עדיין לתקשורת מקוונת, ודאי שיש מעטים עוד יותר מחזיקים ארכיון דיגיטלי למטרות ניהול חשבונות (למשל).

מי שנוהג כך, ידפיס בעצמו את הדואר שהתקבל מהמדינה. כך למשל יעשו עצמאים רבים שנדרשים להגיש דוחות על הכנסותיהם והוצאותיה - וכבר עתה מוצאים עצמם מדפיסים חשבוניות שנשלחו אליהם באמצעים דיגיטליים, כיוון שהנהלת החשבונות שלהם לא הועברה לאמצעים מקוונים.

ויש כמובן גם בעייה של תעסוקה: כיום מעסיקים שירותי דפוס ודואר לא מעט עובדים, חלק גדול מהם נמנים על השכבות החלשות והנזקקות ביותר, כאלה שאם יקפחו את מקור פרנסתם, יתקשו מאוד להשתלב בענפים אחרים.

נוכח נתוני האבטלה שנותרו מדאיגים על אף התאוששות המשק, האם זה הזמן להוסיף עוד אלפים רבים למעגל האבטלה ולהפכם למובטלים כרוניים?

עובדות אלה לא נעלמנו מעיניהם של כמה נציגים של ארגונים חברתיים שפועלים בנקודות ההשקה שבין קהילה, האינטרס הציבורי ועולם הדיגיטל.

כך כתבו בפנייה ששיגרו בימים אלה לח"כ גלעד קריב, יו"ר ועדת החוקה ולחברי הוועדה:

"אנו החתומים מטה, ארגוני החברה האזרחית, מתכבדים להעביר את תקציר התייחסותנו להצעת החוק הדיוור הדיגיטלי. נציין כי העברנו בעבר מספר התייחסויות מפורטות וכן התקיימה פגישה בינינו לבין מקדמי יוזמת הדיוור הדיגיטלי מקרב משרדי הממשלה (משפטים, אוצר) בנושא 'ישראל דיגיטלית'.

ככלל, אנו מברכים על הרעיון שיש בו משום להצעיד את ישראל קדימה. עם זאת, חשוב להבין כי המאגר עלול להוות סיכון חמור לפגיעה בפרטיות ובעיקר - לתקיפות סייבר. בניגוד לכתובת פיזית, הכתובת הדיגיטלית מהווה לא רק כתובת, אלא גם מפתח כניסה לשירותים שונים המכילים לעיתים פרטיים אישיים רגישים".

החתומים על המכתב: נעמה מטרסו-קרפל, פרטיות ישראל, ד"ר דלית קן-דרור, הקליניקה למשפט לטכנולוגיה ולסייבר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה וד"ר אסף וינר, איגוד האינטרנט הישראלי.