"ברגע ששמים את האגו בצד, הכל מתנהל יותר טוב"

היא הייתה ילדה היפר-אקטיבית שגדלה ברמת אביב הישנה, עד שגילתה את הסוסים והפכה לרוכבת תחרותית. למדה לחלוק את ניהול העסק המשפחתי עם אחותה, שמשמשת אף היא כיו"רית. ל"תקציר מנהלים" היא מגלה מה היא חושבת על ניהול משותף, על יוקר המחייה ועל הרפורמה שתקל על הייבוא

וואלה! כסף

שם: סיגל בר-און, יו"ר משותף בד"ר פישר, בת 57.

מי אני: תקתקנית, משימתית, אוהבת אתגרים ומשימות קשות לפיצוח. יודעת לשים את הרגש בצד, לנתח מצבים ולבחון מה תהיה ההשפעה שלהם על הסביבה. מאמינה במשפט "ואהבת לרעך גם אם הוא לא כמוך", כי כל אחד הוא עולם ומלואו.

שורשים: הצד של אבא מקרלובי-וארי בצ'כיה. סבא היה רופא משפחה וסבתא הגיעה מבית של תעשיינים שייצרו צלחות פורצלן ומכרו את המפעל בנזיד עדשים לשלטון הצ'כי החדש. הם היו ציונים וכשהיטלר נכנס לפראג ברחו עם אבא ואחיו והגיעו לארץ. סבא עבד בקופת חולים בת"א, והיה רוכב על חמור בין הישובים במרכז וסבתא עבדה בקק"ל.

משפחתה של אמא הגיעה לארץ לפני המלחמה. לסבא היה מפעל למכונות חקלאיות ומחרשות בחיפה, והוא היה גם צייר, וסבתא פסלת. הכישרון האומנותי עבר לאחותי, ד"ר דפנה מוריה, שהיא ציירת.

ההורים נפגשו על הרכבת לירושלים בדרכם לאוניברסיטה העברית והציעה לו גרעינים שחורים ומאז הם ביחד. הוא למד רוקחות והיא תנ"ך ומקצועות הומאניים. אחרי החתונה הם טסו לארה"ב, אבא למד ולימד ביוכימיה בהרווארד, עשה דוקטורט ברוקחות באוניברסיטת קליפורניה ועבד עם פרו' ריגלמן שזכה בפרס נובל. הוא חזר ארצה לחברת "אסיא", אחרי שנה שב לארה"ב ועבד בחברת התרופות בארנס היינס,

כשהגיעו בחזרה לישראל היה שנתיים ב"אביק" ומכיוון שקשה לו לקבל מרות, הוא אמר לאמא, שעשתה קורס לבורנטיות, בואי ניקח שנתיים ונעבוד יחד ונראה מה יהיה. היו להם 5,000 דולר. אבא התחיל להמציא את הפורמולות ולשווק אותן ואמא הייתה על הניהול והחשבונות.

עוד בוואלה!

נעליים, גאדג'טים או דברים לבית: מה הישראלים יקנו בבלאק פריידי הזה?

לכתבה המלאה
(צילום: ראובן קסטרו)

אמא דבורה: עד יומה האחרון נשארה בחברה. היא נפטרה בגיל 69, לפני 15 שנים אחרי שחלתה בסרטן, החלימה, וחלתה שוב אחרי 12 שנים, בלבלב. במשך 11 חודשים היא ניהלה את המחלה בדרכה. באיזשהו שלב החליטה לעשות הפסקה בטיפולים, ונסעה לבקר במוזיאון בילבאו בספרד שמאוד רצתה לראות.

סיפרו שהיא הייתה יושבת בשקט בדיונים ונותנת את משפט המחץ. היא הטמיעה מסורות משפחתיות של נסיעות משותפות לחופשות כולנו ביחד, כל חג קנתה במתנה ספרים ועשתה קורס גישור בשביל המשפחה, שהייתה הכי חשובה לה.

חברה משפחתית: גדלתי בבית של עבודת צוות, באווירה שיושבים ומתייעצים ואז מקבלים החלטות, ולכן קל לי לעבוד עם אחותי, נורית, כיו"ר משותף. לא תמיד זו תהיה הדרך שאני חשבתי עליה, אבל נשכנע אחת את השנייה ונמשיך הלאה. מדי פעם יוצא לי להרצות על החברה ואיך אנחנו מצליחים לעבוד ביחד.

הסוד פשוט: אינטליגנציה רגשית. ברגע ששמים את האגו בצד, הכל מתנהל יותר טוב. אחרי שאמא נפטרה, אבא קיבל הצעות טובות למכור את החברה, אמרו לו, 'יש לך שלוש בנות, הן לא ימשיכו' והוא התלבט מה לעשות.

הוא היה אז בן 70 ואנחנו הצענו לעבור תהליך אצל מומחה לחברות משפחתיות. עבדנו על זה תשעה חודשים, זה הציף דברים מהילדות, וגם את ההבנה שאנחנו אוהבות מאוד אחת את השנייה. הכנו אמנה משפחתית והטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת לחברות כאלה, תעשו את זה בשביל הילדים. למרות שהחברה היא הבייבי שלו, אבא שחרר ואמר, לכו, תעשו מה שמתאים לכן. החלטנו שאנחנו ממשיכות את העסק ובעזרת יועץ ארגוני עבדנו על ההטמעה של היו"רות המשותפת שלנו.

(צילום: ראובן קסטרו)

הילדות שלי: רמת אביב של פעם, עם כמה בניינים וחולות מסביב. למדתי במגמה ביולוגית באליאנס, והכי אהבתי את הביוטופ שעשיתי בחצבה ולכבודו הייתי משתחררת מהלימודים בסופי שבוע. הייתי ילדה שובבה, פעילה בצופים ועזבתי כשהתחלתי לרכוב על סוסים ולהתחרות.

רכיבה על סוסים: הייתי ילדה היפר אקטיבית וחיפשתי מקום שייתן לי את זה וכשהגעתי לחווה ברשפון הקשר עם הסוסים עשה לי טוב. בבית תמיד אמרו לנו שאם עושים משהו, שזה יהיה ברצינות, אז קנו לי ספרים באנגלית על וטרינריה של הסוס ושברתי את השיניים כדי להבין מה כתוב שם.

התחריתי בקפיצות ומכשולים, עפתי לא פעם מהסוס, סדקתי צלע, עבדתי בחווה, ואחרי שעבדתי מאוד קשה, קנו לי סוס משלי בתיכון וחלמתי להיות אלופה. באמצע י"ב אמרתי להורים שמוכרים אותו, כי אני חייבת בגרות טובה. כשנולד הבן הרביעי שלי והפסקתי לעבוד לתקופה, שיגעתי את הבית ובעלי קנה לי סוס מתנה והתחריתי בסגנון המערב הפרוע.

(צילום: ראובן קסטרו)

לימודים: אחרי שירות כקצינת חוויה רחוק מהבית, טיילתי שלושה וחצי חודשים באירופה עם חברה וכשחזרתי התחלתי ללמוד כלכלה ויחב"ל. לא חשבתי שאכנס לחברה המשפחתית, אלא יותר בכיוון של הפקות אירועים, בגלל שעשיתי בצבא המון אירועים.

דני: בעלי, מנכ"ל "בודי שופ" והדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הכרנו בצבא במסיבה לקצינים שחזרו מלבנון, הוא היה קצין חובשים ומאז אנחנו יחד. אחרי שסיימתי תואר ראשון טסנו לארה"ב, הוא למד שם מנהל עסקים, אני ילדתי את הבכור והתחלתיMBA , אותו המשכתי בארץ. יש לנו ארבעה ילדים וילד שהתחיל להגיע אלינו כשלמד בפנימייה ואנחנו גרים ברמת השרון.

קריירה: כשחזרנו לארץ, הצטרפתי לחברה בתקופת העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים והייתי האחראית על ההדרכות במרכזי קליטה על טיפוח ובריאות. במשך שבע שנים מילאתי מספר תפקידים וכשנולד הילד הרביעי הייתי אחראית על הפרסום של ד"ר פישר ואז, במקביל לאחותי נורית, החלטתי לקחת פסק הזמן, ונתתי ייעוץ אסטרטגי לחברות כעצמאית.

אחרי שנה בערך אבא ביקש שאחזור לייעץ בחברה. הקמתי את מחלקת משאבי האנוש ובמשך כמה שנים טובות הייתי יד ימינו של המנכ"ל.

כשההורים העלו את העברת החברה לדור הבא, הם הקימו דירקטוריון מסודר, למרות שהיינו חברה פרטית. התאמנו איך מנהלים בצורה יותר פורמליסטית, לעומת איך שהכל היה מנוהל קודם, כשהישיבות נערכו בארוחת הבוקר.

אבא: אלי פישר, נשיא החברה, שותף ומעורב בדברים שמעניינים אותו, שווקים חדשים, מוצרים חדשים, הוא בא עם רעיונות, פותח דלתות, אבל הניהול השוטף לגמרי אצלנו.

(צילום: ראובן קסטרו)

קורונה: תקופה מטורפת. הפעלנו את המפעל ליד צומת פורייה בשלוש משמרות, עם קפסולות וריחוק חברתי, עוד לפני שיצאו ההנחיות מהממשלה יצרנו בעיקר אלכוג'ל. בהתחלה הייתה דרישה מטורפת, והתחלנו לרוץ סביב כל העולם כדי למצוא אריזות וחומרי גלם שהעלויות שלהם זינקו, מחירי השינוע הפכו למטורפים, כי חצי עולם היה סגור. עשינו שמיניות באוויר והוצאנו מוצרים חדשים כמו, האלכוקרם, כי האלכוג'ל מייבש את העור.

דאגנו לעובדים ולא פיטרנו או הוצאנו לחל"ת אף אחד בד"ר פישר. ב"בודי שופ" לא הייתה ברירה ובגלל שסגרו את הקניונים, השבתנו את רוב הרשת. לדני כאב כשהוציא את רוב העובדים לחל"ת והשאיר את אלה שעבדו באונליין, וכאשתו היה קשה לי לראות את הכאב שלו עליהם - ואיך אדם כמוהו, שהיה עסוק מסביב לשעון, נאלץ להוריד הילוך.

אחרי שהתאוששנו ניצלנו את הזמן לחשיבה מחדש ופיתוח האונליין. אחת החוזקות שלנו היא שיש לנו כמה עוגנים, הגנה משמש, שהמכירות שלה ירדו בקורונה, תינוקות וילדים, טואלטיקה, קוסמטיקה, ופארמה, ששמרו כל מתח מכירות סביר. בסך הכל 2020 הייתה שנה טובה עם הרבה החלטות לא פשוטות.

העלאות מחיר: ד"ר פישר הקפיאה את מחירי המוצרים במשך שנים וספגה במהלכן את ההתייקרויות בכל התשומות, שכר עבודה, חומרי גלם, הובלה ומחירי החשמל, המים והארנונה. עכשיו, אחרי עוד זינוק משמעותי במחירי חומרי הגלם, האריזה ועלויות ההובלה, נאלצה החברה להגיש לקמעונאים בקשה להעלאה צנועה ומוגבלת ל - 22 מוצרים בלבד, מתוך פורטפוליו של למעלה מ - 500 מוצרים שאנחנו משווקים בישראל.

רפורמת התמרוקים: אנחנו מקווים שאת ההטבות שנותנים ליבואנים - יתנו גם לתעשיינים, שהתחרות תהיה שווה ולא יהרגו את התעשיה הישראלית, שהיא הביטחון הכלכלי של המדינה. אני מזכירה לכולם מה קרה ב"צוק איתן" כשהמדינה הייתה סגורה. חוץ מזה יש את עניין התעסוקה בפריפריה ואנחנו מעסיקים בגליל נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים ויהודים, את פסיפס החברה הישראלית.

תחרות: בכל שנה אומרים שהשנה יהיה יותר קשה ומאתגר, כי הקמעונאים מתחזקים. העניין הוא לשמור על הבידול שלנו, כחברה עם ערך מוסף בריאותי והתמחות בעור ועיניים, ולא לעשות "מי טו" למתחרים.

הנפקה: לפני המון שנים אבא חשב על הנפקה. כרגע אנחנו לא שם.

(צילום: ראובן קסטרו)

פנאי: היו לי שתי סוסות ונתתי אותן לחווה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, ככה שאני כבר לא ממש רוכבת. עושה פילאטיס, רצה, מציירת וקוראת הרבה. אני נשיאת "אריה יהודה ישראל", ארגון בינלאומי של נשים יהודיות פילנתרופיות שתורמות להעצמת נשים, ופעילה ב"רוח הישראלית" וממשיכה את דרכה של אמא ב"ילדים בסיכוי".

צופה פני עתיד: להיות סבתא ולהמשיך ליהנות מהאקשן והמסיבות בבית ומהמשפחה המורחבת. בעסק יש עוד הרבה תכניות. אנחנו רוצים להיכנס לשווקים חדשים, ולהתפתח בחו"ל. אנחנו משווקים כבר ב-30 מדינות, בחלקן אנחנו מייצרים מותגים פרטיים ובאחרות תחת ד"ר פישר, ועכשיו אנחנו נכנסים גם ליפן, אחרי שנכנסנו לאמזון בארה"ב, אוסטרליה וקפריסין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully