שם: רני איידלר, בן 53, מנכ"ל תאגיד המחזור "תמיר".
מי אני: מאוד אוהב אנשים. לא כקלישאה, אלא מעומק הלב. תמיד הייתי וורסטילי ביכולת להתחבר לאחרים, לא משנה אם מדובר בפרופסור בכיר, או שכן ביציע של מכבי נתניה. מאמין בפתיחות, אומר את מה שעל ליבי ורוצה שיתווכחו איתי כי זה מייצר עשייה טובה יותר.
שורשים: המשפחה של אבא הגיעה מרוסיה ופולין, אנשים פשוטים קשי יום, שהיו במנוסה ממדינה למדינה במהלך המלחמה. אבא נולד במהלכה ובשנת 1945, כשהיה בן שנתיים, הגיעו לת"א וגרו בדירת מפתח בבן יהודה. סבא עבד באבטחה וסבתא הייתה עקרת בית.
הצד של אמא הגיע לארץ בשנות ה- 20'. סבתא של אמא החביאה את מנחם בגין בבית כשהיה מבוקש, כשסבא נכנס לכלא הבריטי בלטרון. היא הייתה בהריון עם אמא והוא פגש אותה פעם אחת בכלא ואחר כך רק כשהשתחרר אחרי ארבע שנים. סבא וסבתא היו מבוני נתניה וקיבלו את אות יקירי העיר.
אבא שיחק כדורגל במכבי תל אביב עד שהתגייס ומשם האהבה שלי למשחק. ההורים נפגשו בצבא כשהוא היה מ"כ והיא מורה חיילת. אחרי שהשתחררו, לא מצאו את עצמם והחליטו לנסות את מזלם בברוקלין, ארה"ב, שם היו לאבא קרובי משפחה. אחי ואני נולדנו שם. אבא למד הנדסת מיזוג אוויר, אמא גידלה אותנו ואחרי שבע שנים, היא לא עמדה בגעגועים למשפחה וחזרנו לנתניה.
הילדות שלי: אין לי כמעט זיכרונות מאמריקה, חוץ מהפעם שסבתא באה לשמור עלי ואני התחבאתי בארון. כשלא מצאו אותי הזמינו משטרה ומצאו אותי בתוכו, יושב על שרפרף ומחייך.
למדתי שם בכיתת גן בישיבה של הרבי מלובביץ' ושמרתי דולר שלו. כשחזרנו לארץ צחקו עלי כי לא ידעתי עברית, ואחרי שבועיים רכשתי את השפה והתעקשתי לא לדבר אנגלית. זאת הסיבה שאני לא שולט בה כשפת אם.
הייתי נתניינתי עם כל החבילה ואוהד שרוף של מכבי נתניה. למדתי באורט יד ליבוביץ' אלקטרוניקה, כי אבא חשב שבית ספר מקצועי יתן לי מקצוע ופרנסה, הבעיה שאין לי ידיים טובות או כשרון לשפות. הוצאתי ציוני טובים כי דאגתי שיכינו בשבילי את השיעורים ורציתי להיות עו"ד. עד כדי כך היה ברור שזה יקרה, שכשאמא פגשה את המנהלת אחרי שנים, היא לא שאלה עם סיימתי לימודי משפטים, אלא באיזה משרד אני עובד.
קריירה צבאית: באופן טבעי המשכתי לעתודה באלקטרוניקה. אחרי חצי שנה פרשתי וכעונש שלחו אותי לחיל תחזוקה והלוגיסטיקה. אהבתי את הפיקוד והניהול, רכשתי ערכים, בסיס טוב להמשך ואפשר לי ללמוד תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה ושני במנהל ציבורי.
בצה"ל, אם אתה לא צומח בשטח ובמסלולי הליבה, אין לך סיכוי להתקדם ובגיל 32, אחרי 13 שנים בקבע, החלטתי לפרוש. התחתנתי תוך כדי שירות בגיל 22 וחצי עם מיכל שהכרתי בצבא והתגרשנו כשהתאומים שלנו היו בני ארבע וחצי. זה היה שבר גדול.
לקראת סוף השירות, החלטתי שאני רוצה ללכת על אזרחי. בגלל שהית לי ניסיון גדול בפיקוד העורף, הצטרפתי למחוז מרכז לסיכום ההיערכות למלחמה וישבתי בקריה.
היועץ הארגוני של אלוף הפיקוד היה מנהל משאבי האנוש בקוקה קולה. נתתי לו קורות חיים ואחרי שלושה חודשים התחלתי לעבוד שם.
יוליה: אשת היי טק, עובדת בחברת הפינטק פינסטרה כבר 17 שנים, ועכשיו היא דירקטורית בפרויקט גדול. הכרנו שנתיים וחצי אחרי הגירושים בצבא, כשהייתי רס"ן והיא חיילת בסדיר, עם הפרש גיל של 12 שנים. התחתנו אחרי שבע שנים. אנחנו גרים בגני תקווה ויש לנו שני ילדים משותפים, ארבעה בסך הכל.
החברה המרכזית: הייתי במשך שנה במטה התפעול של החברה ועוד לפני שהתחלתי, אמרתי לבוס שלי שאני רוצה לנהל מרחב. אחרי שנה זה קרה. עשיתי את התפקיד שנתיים ואז התמניתי להקים ולנהל מרכז לוגיסטי ענק בראשל"צ על 45 דונם, למשקאות וחלב של טרה. עבודה סביב השעון.
אחרי כמה שנים, שאלו אותי אם מעניין אותי לנהל את תאגיד תמיר. ידעתי שאני רוצה לעבור לפעילות ארצית ולהיות בדירקטוריון, ומניהול של 750 עובדים, עברתי לחברה של שישה אנשים, בלי אף אחד מתחתי.
תמיר: חברה ללא מטרות רווח, לתועלת הציבור, שקמה כדי ליישם את החוק האריזות מ-2011, שמטרתו לצמצם את הטמנת האריזות בקרקע. כל חברה שמכניסה אריזות לשוק, יצרנית או יבואנית, וכל בעלי מותג, מחויבים להתקשר עם גוף מוכר בהסכם, לדווח על מספר האריזות בישראל ולשלם לפי משקל, סוג החומר והיכן הוא מסיים את חייו.
מוצר שמסיים את חייו בבית, כמו חלב, מעדנים, או חומוס, עולה יותר, כי צריך לאסוף אותו, למיין, למחזר ועשות קמפיין עם דדי החתול כדי שייזרק לפח הכתום. התעריף נקבע פעם בשבוע, לפי עלות חומרי הגלם.
הרשויות המקומיות אחראיות על הפינוי לתחנות המיון שלנו שנמצאות בראשל"צ ועפולה ושם מתבצעת הפרדה באמצעות עין אופטית, שואבי שקיות ומגנטים. מתוך שבעה חומרי גלם, ארבעה ממוינים ללא מגע יד אדם ומועברים למחזור בארץ.
יש בשוק מפעלים פרטיים שקונים ממני, או שאני משלם להם, תלוי בסוג החומר, והם שוטפים וגורסים אותם ומעבירים ליצרנים שממחזרים אותם למוצרים חדשים. שקיות פלסטיק יכולות להפוך לכבלי תקשורת או דליים שחורים לבניין, שמפו וחומרי ניקוי לספסלים ואדניות, ובקבוקי משקה ל"נספקים", יצרני האריזות של עגבניות השרי.
כלכלה מעגלית: כשנכנסתי לתפקיד גייסתי מנהלת חדשנות שכל חייה עסקה בתחום האריזות ואנחנו מייעצים ליצרנים וליבואנים באיזה חומרים כדאי להם להשתמש ואיך, באיזה צבע לבחור כדי שהעין האופטית תקלוט אותם, וממה להמנע - אריזות רב שכבתיות כמו זו של החלב, כי הן קשות למחזור.
דירקטוריון: שלי מורכב מהחברות הכי גדולות במשק, תנובה, אוסם, שטראוס, יוניליבר, החברה המרכזית, שופרסל, חוגלה קימברלי ועוד. יש לנו פטור כובל מרשות התחרות, עם השגחה של עו"ד בכל ישיבה כדי שלא ידברו על נושאים אסורים. רק למספר קטן מאוד של אנשים מותר לעבור על דיווחי האריזות ואסור להם להעביר מידע.
פורעי חוק: יש 1,700 יבואנים ויצרנים שמשלמים לנו דמי טיפול ונושאי על גבם לפחות 3,000 פורעי חוק, שלא מיישמים את לשון החוק ואין עליהן אכיפה. הצעתי לשרת הכלכלה ולשרה לאיכות הסביבה, שכל מי שמכניס מכולה לישראל צריך להראות שיש לו הסכם עם תמיר ואז תהיה אינדיקציה אמיתית על כל האריזות שנכנסות לארץ ויכולת מעקב אחרי אלה שמתחמקים מתשלום.
פח כתום: מיועד לאיסוף של אריזות פלסטיק, קרטוני משקה, קופסאות פח ובקבוקי משקה. אני מפריד את המכסה של המעדן, מנקה את מיכל הקוטג' ושומר את גליל נייר הטואלט בנפרד, ומניח בשקיות רק פעמיות כתומות שלנו. עם הזמן למדתי להתייחס לאשפה כמו לחומר גלם.
ועידת האקלים דנה בעיקר בטביעת הרגל הפחמנית ולמצערי הדיבורים הגבוהים לא מחלחלים למטה. כדי לשמור על הכדור שלנו, כל אחד צריך לעשות את הכי טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו.
הרחבת חוק הפיקדון: הנטל של חוק הפיקדון על הציבור הוא כבד ולכן התנגדתי לו. הפח הכתום שלנו נגיש ואפשר היה לנתב לשם את הבקבוקים בלי צורך להטיל עליהם את פיקדון של 30 אגורות.
הבקבוקים הקטנים נצרכים בסופר מרקט ובמסעדות, והגדולים בבית. אני לא רואה הרבה אנשים הולכים לסופר עם עשרה בקבוקים כדי לקבל שלושה שקלים. הרבה יותר קל להשליך אותם לפח הכתוב שנמצא בפיזור רחב ובלי טרטורים מיותרים.
היי טק: בעולם האשפה, שנחשב להכי לואו טק שיש, הטכנולוגיה תוביל. הדיווחים על כמה ואיזו פסולת יעשו ללא מגע יד אדם כדי להיות שקוף ולהגביר את האמון, יש לנו עגלות בחדרי אשפה וכשהן נאספות המשאית מתעדת אותם, ופחים עגולים שנראים כמו איגלו שעומדים בפינות רחוב ויש בהם חיישנים שיודעים לזהות את הנפח בפח. כשהוא עובר 75% תפוסה הוא משדר אות ובאים לפנות אותו.
ארגוני פשיעה: האשפה שלנו פחות אטרקטיבית לטעמם, הם אוהבים את הפיקדון. יש מקרים שהם קודחים חורים בפחים הסגולים כדי להוציא את הבקבוקים הקטנים.
מיסוי חד פעמי: צריך להפחית בצריכת הפלסטיק, אבל צריך לחלק את העולם הזה לדברים קריטיים ולא הכרחיים. קשים לא צריך, אבל מכלים לגבינה כן. הייתי רוצה שיפחיתו את השימוש בחומרי גלם שאי אפשר למחזר, כדי שלא נצטרך לטמון אותם באדמה.
תחרות: חוק האריזות מאפשר ריבוי גופים, גם כאלה שהוקמו למטרות רווח. התחרות היא אמצעי שמסייע בדרך כלל כדי לקבל מוצר זול יותר. מיחזור עולה כסף ואם לא יחייבו את כולם לגבות סכום מינימום מהיצרן והיבואן ולשלם סכומים קבועים על הוצאות פרסום ושיווק, הוא ילך לאבדון וחבל.
ייקור דמי הטיפול: הודענו על העלאת דמי הטיפול מהיצרנים והיבואנים ב- 15% ולא ב - 26% כפי שפורסם. הדרישות מהמשרד להגנת הסביבה לפרוש יותר פחים ולפנות יותר פסולת, מוצדקות. במשך חמש שנים כמעט ולא העלינו ת המחיר ובקורונה הקפדנו שלא לעשות זאת.
80% מההוצאות שלנו הן ברשויות המקומיות וכשהן מפנות יותר פסולת ופחים, ומושקע כסף בפרסום ושיווק, המחיר עולה. אנחנו גובים על כל פריט אגורות בודדות והצרכן לא אמור להרגיש בהתייקרות.
יש חברה שאוספת פסולת אלקטרונית ורוצה להיות גוף מוכר לאיסוף אריזות והיא זו שמסיתה חלק מהיבואנים והיצרנים נגדנו. אנחנו בתמיר לא מתנגדים לתחרות, בהנחה שהיא תבוא תחת הסדרה, שלא יקרה מצב שהמתחרים, שפועלים במסגרת חברות עסקיות, יגבו פחות כסף כדי להעביר את הלקוחות שלנו אליהם, וישקיעו פחות בהסברה, בשיווק והנגשת המחזור לציבור.
אני מבין את הכעס בגלל עליית המחיר, אבל גם החברות מבינות שתמיר עושה את הדברים בשקיפות ואחריות. קבעתי פגישות עם אלקטרה ואיקאה עוד לפני שיצאו נגדנו בתקשורת, כי אני לא מעוניין להתנצח בפומבי. אחרי שנשב ונדבר אני בטוח שיכעסו פחות.
פנאי: מקפיד לפחות על יום אחד קצר בשבוע כדי להיות עם המשפחה. יש לי למטה חדר כושר טוב ואני מקפיד על אירובי ומשקולות.
צופה פני עתיד: מתישהו ארצה להיות מנכ"ל של חברה גלובאלית או חלק ממערך עולמי. לפני שנכנסתי לתמיר לא היה לי מושג ירוק במשבר האקלים ונדבקתי בחיידק הסביבה וב"תמיר" יש לי עוד מה לעשות וליישם.
"תקציר מנהלים" עם רני איידלר, יתפרסם גם המוסף "עסקים" של מעריב, שישי, 3.12