מדינת ישראל עברה התקדמות ניכרת ביחס הראוי כלפי אנשים עם מוגבלות. לפני 30 שנה הריחוק היה גדול, חומות הבושה היו גבוהות יותר והניכור היה רב. היום יש יותר הבנה, הכלה וקירבה אך יחד עם זאת, אנו עדיין רחוקים מהשילוב הראוי ובמקומות רבים הניכור והריחוק קשים וכואבים.
השיח סביב שילוב האוכלוסייה עם המוגבלות במעגל התעסוקה הוא שיח ער, ועלה לא מעט לכותרות במיוחד השנה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות משנת 1998 אסר על הפליה של אנשים עם מוגבלות בתעסוקה מחמת מוגבלותם, תיקון לחוק אשר חוקק בשנת 2016 ונכנס לתוקף בחודש ינואר 2017, קבע גם כי כל גוף המעסיק 100 עובדים ומעלה, יחויב להגיע לייצוג בין עובדיו של 5% אנשים עם מוגבלות משמעותית לפחות. התקדמות ראשונה אכן נרשמה והיא מבורכת, וכמו כן נרשמו הצלחות רבות בשילוב עובדים במעגל התעסוקה, אך למרות הנתונים המעודדים, גם בנושא הזה אנחנו עדיין לוקים מאוד בחסר. שכן מימושו המלא הוא עדיין רחוק, וגופים רבים עדיין לא עומדים ביעדים אותם הוא הגדיר. יתרה מכך, רבים מהם גם אינם מעורים מספיק באותן היעדים, ואינם יודעים גם איך להתמודד עם שילוב האוכלוסייה המיוחדות הזו בתוכם.
העסקה של עובדים עם מוגבלות היא לא דבר פשוט, היא מצריכה ליווי והכשרה, כמו גם סבלנות ואורח רוח, אבל לבסוף הדבר משתלם. שכן לראות אנשים הנזקקים לסיוע מתעוררים כל בוקר לעבודה, משיגים עצמאות כלכלית ומקיימים אורח חיים שוויוני בדיוק כמו כולנו הוא יקר מפז. והתרומה כאן היא הדדית, שכן הארגונים מקבלים עובדים חיוניים ואחראיים, המאירים את המקום ומביאים לשינוי חיובי בבית העסק, הופכים אותו לסבלני יותר ומקבל. אבל מעבר לכך, לאותם הגופים יש גם אחריות אישית לתיקון החברה שלנו, והעסקה של עובדים עם מוגבלות תאפשר להם להגיע למימוש עצמי ומקצועי, והדבר יגרום להם להביא לידי ביטוי את היכולות הטמונות בהם ולנצל את הפוטנציאל הקיים אצלם. אבל החשוב מכל, ולמען מטרה זו כולנו פועלים וצריכים לשאוף אליה, הדבר יאפשר עבורם להרגיש חלק בלתי נפרד מקהילה ומהחברה שלנו.
את השינוי המיוחל והמשמעותי אליו אנחנו שואפים ועבורו אנחנו פועלים, כמו גם שילוב ראוי ויעיל יותר במקומות התעסוקה, אנחנו נראה ככל שגופים רבים יותר יאמצו מודלים הכשרתיים הדומים לזה שאנו ב-"עדי" אמצנו ומקדמים. מדובר במודלים המתבססים על עידוד עובדים לעצמאות מרבית מתוך סביבת העבודה אל תוך הקהילה, זאת תוך כדי בחינה מתמדת של ההתקדמות ההדרגתית שלהם במסגרת התעסוקתית ומחוץ לה. יכולות העובדים להשתכר בכבוד, וכמו כן יצירת מקומות עבודה ראויים לאנשים עם מוגבלויות היוצאים מהמפעלים המוגנים אל השוק החופשי. אך יש לשים דגש על כך שתהליך ההכשרה יאפשר את אותה ההתקדמות, לכן הוא צריך לכלול גם בחינת יכולותיו של האדם עם המוגבלות על בסיס בחינה אינדיבידואלית, תוך כדי התאמת מסגרות וסביבת תעסוקה מגוונת, כך שהיא תאפשר לכל אדם תעסוקה בתחום המתאים למיצוי יכולותיו.
הכלה של הסביבה היא המפתח
ההתקדמות בתחום הזה, תהווה צעד משמעותי וחשוב בדרך ליעד אליו אנחנו מובילים ושואפים להגיע, והיא גם תצביע על כך שהשינוי מתחיל לחלחל. אבל הדרך לחברה מתוקנת היא עוד ארוכה, והשינוי צריך להתקיים במגוון תחומים המפילים את החסמים עמם מתמודדת האוכלוסייה המיוחדת הזו עד שמדינת ישראל תהפוך להיות מדינת מופת ומודל לשילוב ראוי.
הקמת מסגרות משלבות כמו גני ילדים בתוך בתי אבות, הגברת ההתנדבות והערבות ההדדית הם המודל הראוי. אנו צריך לזכור כי הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך לחנך את הילדים מגיל הגן בחינוך ראוי, בהכלה של הסביבה, בכבוד לאחר כלפי ילד מוגבל שיושב איתי בכיתה, כלפי הזקן בשכונה וכלפי כל מי שזקוק לעזרה. ככל שנדע לחנך את ילדנו לחברה הגונה, רגישה ומכילה יותר, כך נתקדם לחברה בריאה יותר, סולידרית יותר, ולהיות ראויים לתואר חברת מופת.
הכותב הוא מנכ"ל הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן"