שם: גור שץ, בן 48, מייסד, נשיא וסמנכ"ל התפעול של קייטו נטוורקס.
מי אני: עקשן. כשאני עושה משהו זה עד הסוף.
שורשים: המשפחה שלי היא חיבור של קצוות. הוריה של אמא עלו לארץ בעלייה הרביעית, סבא הגיע לכאן בגיל 18. הוא היה עמוק בממסד המפא"יניקי, שירת בבריגדה והאגדה אומרת שהפיל מטוס עם תותח. כשחזר לארץ הקים את בנק אוצר החייל, היה במשרד הביטחון וקיבל מגורים בשכונת צהלה.
סבתא הייתה טיפוס יוצא דופן, רואת חשבון שעבדה בכנסת, שהייתה אז עולם גברי, וכשרצתה ללמוד ציור נסעה לבד לחודש לאיטליה. אבא הגיע מהקוטב הנגדי, הצד הימני הקיצוני של המפה. הוריו היו בלח"י והחביאו בביתם את יצחק שמיר ודוד ילין.
ההורים נולדו בת"א, למדו בתיכון חדש, הכירו והתחתנו. אפשר רק לתאר איך נראתה החתונה: בגין והרוויזיוניסטים העשירים עם הקיבוצניקים של מפאי, שהזדעזעו, מ"הפושעים שהרגו את ברנדוט". אבא היה מראשוני יחידת ממר"ם, מאלה שקלטו את מחשבי ה- IBM הראשונים.
הוא עבר להיות סמנכ"ל בחברת מל"מ. אמא הייתה בטוחה שמצאה מישהו ממסדי, מהסוג שגדלה עליו בבית, אבל לא ידעה שנפלה על סטארטאפיסט.
הם עברו לירושלים, הוא היה ראש החוג למדעי המחשב במכללת הדסה ואז, יום אחד עזב את הכל והתחיל עם סטארטאפים. הילדות שלי הייתה רצופה בעליות ומורדות. היו לו הרבה מתכנתים במשכורת וחוב קבוע בבנק שעלה וירד.
אנחנו לא הרגשנו את ממש, כי מה שאני זוכר זה אלה תקופות של כיף של ביקורים בתערוכות מחשבים. אמא הייתה האוצרת של אגף הנוער במוזיאון ישראל והייתה אחראית על התערוכות הנודדות. היינו הולכים לראות סרטים במוזיאון ואוכלים מקופלת במזנון.
הילדות שלי: ירושלים. גדלנו לתוך המחשבים, אבל לא הייתי גיק ורציתי להיות סופר, כי אהבתי לקרוא ורציתי לכתוב. פעם כתבתי קצת פרוזה והיום חלק מהעבודה זה לכתוב, לבנות סיפור ולספר אותו, ככה שמשהו מזה הגשמתי. למדתי בתיכון זיו בירושלים פיסיקה, מתימטיקה, הייתי בחוג סיירות והתנדבתי במד"א. מד"א בירושלים זו אושיה. בכל אמבולנס יושבים מתנדבים מלאי מוטיבציה, שרגע קודם ישבו בתחנה וחיכו שמשהו יקרה, אפילו איזו התחשמלות קטנה.
צבא: התגייסתי לקורס טיס וכשהבינו שם שקורדינציה היא לא הצד החזק שלי, עפתי. עברתי ליחידה מאוד איכותית במודיעין ח"א, יצאתי לקרוס קצינים, חתמתי חמש וחצי שנים בקבע ולמדתי שם המון. אחרי השחרור טסתי לדרום אמריקה לתשעה חודשים וחזרתי כדי ללמוד מחשבים במכללת ת"א והתחלתי לעבוד במיראבליס.
מיראבליס: בקושי הייתי בלימודים, כי עבדתי שם, כשה- ICQ היה בשיאו. מקום די הזוי, מטורלל, חור בקיר בצפון ת"א, ההפך מחברה מאורגנת. היה שם, למשל, מישהו שבכלל לא רצה לנהל אנשים, אבל כולם רצו שיגיד להם מה לעשות. כדי לברוח מהם, הוא עבר לעבוד בלילות וכולם עברו אחריו ואז עבר לבוקר ואותו הדבר.
קריירה: אחרי שנה וחצי הגעתי לסטארט אפ שעסק בפרטיות, אבל בדיוק התאומים נפלו ופרטיות לא עניינה אף אחד, כי היה ברור שהממשלות יאספו ממילא את המידע על אנשים. הייתי שם העובד האחרון שכיבה את האור. ואז פגשתי את מיקי, עמיחי ושלומי, מייסדי אימפרבה, כשרק התחילו לעבוד יחד ואני הייתי עובד מספר אחד וכתבתי את שורות הקוד הראשונות של החברה. הייתי שם שמונה שנים ובסופן ניהלתי 100 עובדים.
האבולוציה של סטארטאפ: שלוש פעמים התחלתי מלהיות בין העובדים הראשונים והתקדמתי לניהול של מאוד וחוזר חלילה. אני שונא את התקופה הראשונה בכל סטארט אפ. תמיד הייתי בדיכאון קליטי, כי אין עדיין מוצר ואין צוות, הכל קשה. האקשן והכיף האמיתי מתחיל לקרות הרבה יותר מאוחר.
כל חברה חדשה היא סוג של תיקון למה שעשית קודם. החברות שהייתי בהן גדלו מאוד מהר ותמיד נשבר משהו, משהו לא בסדר והן חייבות לבעוט את עצמן כל הזמן למעלה. החברות האלה בנויות ממהפכנים, כי כל שנה אתה צריך לזרוק את כל מה שעשית ולשנות כיוון וטכנולוגיה. הן מפסיקות לגדול ומתחילות לקמול כשהן מוותרות. כל חברה מתחילה מקוף צעיר שקופץ מענף לענף עד שהיא הופכת לגורילה כבדה שרק רוצה לשבת. וברגע שהן מתיישבות, הן גולשות למטה.
אינקפסולה: הקמתי חברה חדשה, כי האמנתי שהעתיד של הסייבר נמצא בשירותים שנמצאים בענן ואימפרבה השקיעה בה. זאת הייתה הרפתקה גדולה, חברה שהייתה בצמיחה עצומה ועשתה שינויים גדולים. התחלנו בהגנה על אתרי אינטרנט ואז התחילו מתקפות הכופרה על אתרים, שנים מטורפות, כל שעה היה יכול להתפתח משבר נוראי. נתנו את השירות מתוך הענן. כשהבנתי שהיא לא תהפוך לחברה עצומה, כמו שרציתי, מכרנו אותה לאימפרבה ושוב התחלתי מאפס.
דרייב: עשיתי אקזיטים באימפרבה ואינקפסולה, ככה שהיה לי כסף להשקיע בחברה משלי. היה לי דחף לעשות תיקון ולהקים חברה שיכולה לעשות מיליארדי דולרים ולהמשיך לצמוח, כי אני לא בטוח שאהיה פנסיונר טוב. הרבה פעמים אנחנו אומרים 'אם לא הייתי צריך לעבוד הייתי יושב בים' ואת האמת? אני הייתי משתעמם טיכו. תמיד יש משהו להוכיח למישהו ולחילופין, התחושה שאם אני לא אעשה משהו מאתגר, אהפוך להיות מנוון.
קייטו נטוורקס: יש אמת גדולה אחת לגבי סטארטאפים - כשיש רעיון טוב אתה יודע שהוא טוב. האינטרנט דפוק, יש המון סקיוריטי דפוק, והחיים היו הרבה יותר פשוטים אם היינו יכולים להעלות את הרשת של הארגון לענן, במקום אוסף של כלים. הרעיון היה להקים לארגון רשת סגורה, הדוקה וחזקה, מאובטחת מאוד, שאפשר להוסיף לה יכולות, בקיצור - אנחנו נותנים הכל בפיתה.
הרעיון הזה נורא נחמד, רק שצריך לשכנע את הארגונים להתחיל הכל מהתחלה, שזו החלטה לא פשוטה. עד היום מפתיע אותי שאנחנו גדלים כל כך מהר, כי כל 1,000 הלקוחות שלנו זרקו את כל מה שהיה קודם והכניסו אותנו.
אנחנו שולחים קופסאות, הם מתחברים ומתחילים לעבוד. אחרי שנה ומשהו כבר היו לנו לקוחות ראשונים וכעבור שנתיים המוצר היה טוב. גדלנו גם לפני הקורונה, אבל היא נתנה דחיפה רצינית קדימה, בגלל שעובדים היו צריכים להתחבר למשרד, שהיה רחוק פיסית והיו בעיות מובנות ברשת. היום יש לנו 400 עובדים בסינגפור, בריטניה וישראל.
טירוף הגיוסים: חסרים היום המון מהנדסים, קשה נורא לגייס עובדים, זה מביא לתנאים מטורללים שכל הזמן צריך להעלות את הרף שלהם. כשיש מחסור בכוח אדם שוק התעסוקה לא גמיש. אנשים יגיעו למקום שלא מתאים להם ולא יזיזו אותם משם כי, עד שגייסתי, איפה אמצא עכשיו מישהו אחר.
זה מזכיר לי את הבדיחה על התור ברוסיה, אנשים רואים תור באמצע הרחוק ומצטרפים אליו. כשמישהו שואל, למה יש פה תור? אף אחד לא יודע לענות. הראשון אומר, עמדתי לרגע וכולם נעמדו אחרי. אומרים לו, אז תמשיך ללכת. והוא עונה - עד שהפכתי לראשון בתור? אין סיכוי. המצב האבסורדי הזה יקשה על חברות למצוא עובדים בארץ ויתחיל חיפוש של עובדים בחו"ל.
יוניקורנים: ברור שיש בועה. יש יותר ויותר משקיעים שאומרים 'אני יודע במי אני משקיע', אבל זה בערכים של בעוד שנה-שנתיים. אנחנו לא יוניקורן סטנדרטי, אלא יותר כמו חברת חשמל, חברת תשתית אינטרנטית שתמשיך לגדול ולגדול.
התפוצצות הבועה תהיה שונה מזו של הדוט. קום, כי הניפוח של השוק דומה, אבל תהליך התמחור שונה. לא מדובר בחברות שאין להן הצדקה קיומית, אבל הן חייבות להיות סוס מנצח. זו תהיה בועה של שווי, שתבוא על חשבון המשקיעים. במקום 1,000 אחוז, הם יעשו רק 100 אחוז.
ענת: אשתי. הייתה בהיי טק כמהנדסת אוטומציה, ובאיזשהו שלב אמרה, "די", עשתה תואר בחינוך לא פורמלי והפכה לחלק מקבוצה שמעבירה הדרכות וסדנאות בנושא. חברים הכיל בינינו בתחילת שנות ה- 2000 והיא ההפך המוחלט ממני.
ההורים שלה מושבניקים שעברו לרחובות ועברנו לגור לידם כשארבעת הילדים נולדו. אחרי האקזיטים לא השתנה כלום, כי אנחנו מאמינים בחיים פשוטים.
פנאי: הייתה תקופה שהפסקתי לקרוא ואז גיליתי את האודיו, והתאהבתי באופציה לשמוע אותו במהירות. בכל מקום שיש לי קצת זמן, טיסות, נסיעות באוטו, בתור לרופא שיניים, אני מאזין, עם הספק של ספר-שניים באנגלית בשבוע, כי בקושי יש ספרים באודיו בעברית.
צופה פני עתיד: רוצה שקייטו תמשיך לגדול ולבעוט את עצמה למעלה, שלא נפסיק להתפתח ושלא אתכהה באופן אישי. אנחנו כל הזמן נמצאים בסכנה שזה יקרה.
הראיון המלא עם גור שץ יתפרסם במוסף "עסקים" של מעריב, שישי, 17.12