לאחרונה התפרסמה כתבה באתר כלכלי גדול שכותרתה: "נשואה עם שלושה ילדים מפרדס חנה: למה נשים מכניסות פרטים אישיים לקוחות החיים?"
הכותבת מתייחסת לפוסט שכתבה מנהלת מדיה חברתית ומשפיענים בארגון גדול בהקשר לקורות החיים שנשלחו לארגון, בו היא טענה כי "היא הופתעה לגלות שבאופן גורף קורות החיים ששלחו גברים כללו פרטים מקצועיים בלבד, ואילו קורות החיים של הנשים כללו מידע אישי". מכאן והלאה נפרש מניפסט שלם על כך שנשים אינן צריכות לכתוב בקורות החיים פרטים על מצבן המשפחתי, כגון העובדה שהן אימהות ושיש להן ילדים. או במילים אחרות, היא מבקשת שנשים תיישרנה קו עם המצב הקיים בו גברים אינם עושים זאת. "אם אני דורשת השוואת שכר ותנאים לקולגות הגברים שלי, אני לא צריכה להקטין את עצמי לכדי אמא", היא אומרת.
אין זה סוד ששוק העבודה עוצב על פי מודל גברי, ושמאז שנשים נכנסו לשוק העבודה הן מנסות להתאים את עצמן לאותו מבנה, תוך שהן נאלצות לא פעם לסגל לעצמן הרגלים "גבריים" המנוגדים לאופי ולמהות הנשית. זה אולי יפתיע אנשים, אבל אכן קיימים הבדלים בין גברים לנשים, כשדוגמא אחת מני רבים, בהקשר הזה היא באופן הגשת קורות החיים. שוב נשים מתבקשות לטשטש את ההבדלים על מנת להידמות למודל "הנכון" - הגברי. אבל בשנת 2021 כששנת 2022 כבר בפתח, בתקופה שבה נושא המגדר והשוויון המגדרי נמצא על הסדר, דווקא היום, במקום לנסות ולטשטש את ההבדלים, כדאי לשים אותם בפרונט, להסכים ולהשלים עם זה שהם קיימים ולבחון כיצד להביא את היתרונות שבייחודיות של כל מגדר באופן שהארגון ירוויח.
ולא רק זאת, נשים הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים, זו עובדה. חווינו את זה ממש לפני רגע בתקופת הקורונה והסגרים וזה נוכח במציאות שלנו יום יום. ממש לאחרונה התפרסם מטעם אגף הכלכלנית הראשית מסמך המציג נתונים על אימהות בשוק העבודה הנקרא "קנס האימהות". המסמך מדבר על כך שאחד הגורמים המרכזיים לפערים המגדריים בשוק העבודה הוא הכניסה להורות. הנתונים מראים כי בישראל, ההכנסה השנתית מעבודה של נשים יהודיות שאינן חרדיות יורדת באופן חד מיד עם הולדת הילד הראשון, וגם עשור לאחר מכן היא נמוכה בכ 28% ביחס לגברים כתוצאה מהכניסה להורות.
נשים שהן אימהות, מתבקשות לא לציין את זה בקורות החיים ולהצניע את זה בראיון עבודה כדי לקבל הזדמנות שווה לגברים ו - "לא להקטין את עצמן כאימא", אך בפועל הן עדיין מטפלות בילדים ואף משלמות על כך "קנס". והנה לנו מוסר כפול. במקום לשים את הדברים על השולחן, לדבר עליהם בגלוי ולבחון ביחד עם ארגונים כיצד בראש ובראשונה לעקור את האפליה הזו מהשורש על מנת לתת סיכויי שווה לכולן - גם לאימהות ואולי במיוחד עבורן - נשים מתבקשות לא להבליט את נושא האימהות והמשפחה ולהמשיך לפעול לפי קודים גבריים ומודל גברי שמצניע בקורות החיים את העובדה שהוא הורה.
כיום, כשאישה מגיעה לראיון עבודה עומד לו פיל לבן בחדר. מצד אחד למעסיק אסור לשאול שאלות על מצבה המשפחתי, ומהצד שני המועמדת לא רוצה לחשוף אלמנטים על המשפחה מתוך ידיעה שזה עלול להזיק לה. בעוד שדווקא הצפת הדבר והשיתוף של המצב משפחתי יכול להועיל לשני הצדדים. המועמדת תוכל לדעת האם הארגון באמת מתאים לתוכניות האימהות והמשפחה שלה, האם הוא סובלני ומכיל כלפי הורות, מה האני מאמין שלו לגבי איזון בית-עבודה ופרטים נוספים שיכולים לסייע ליצור מצב הרמוני לשני הצדדים. הארגון מצד שני ידע לקראת מה הוא הולך ולא יופתע כשיגלה צרכים שלא עונים בקנה מידה עם אופן העבודה בארגון.
הגיע הזמן שארגונים יבינו שבעולם העבודה החדש, אימהות ואבות רוצים לבלות יותר זמן עם הילדים שלהם, שיש משפחה ובעיקר שיש חיים מעבר לעבודה וכן, שמשפחה היא לא נטל, היא לא משהו שצריך להצניע ושילדים הם בטח ובטח לא דבר שמקטין אף אחת. להיפך, אם הארגון ייקח בחשבון את המשפחה, "יראה" אותה ויתייחס אליה כחלק בלתי נפרד מהעובד, הוא ירוויח עובדים מרוצים יותר וכידוע, עובדים מרוצים נותנים תפוקה גבוהה יותר.
כותבת הטור היא יועצת ארגונית המתמחה בשוויון מגדרי, מנכ"לית דרך אישה