שם: עו"ד ח"כ קארין אלהרר, בת 44, שרת האנרגיה.
מי אני: מעמיקה, עקשנית, פרפקציוניסטית. יש לי ציפיות גבוהות מהסביבה שלי, אבל לא אצפה מאחרים מה שאני לא דורשת מעצמי.
שורשים: מרוקו. סבתא מהצד של אמא נולדה במרקש וסבא בקזבלנקה, הם הכירו, הקימו משפחה ובתחילת שנות ה- 60' נסעו למרסיי ולא כמו רוב היהודים, המשיכו לפריס במקום לישראל. סבא היה רו"ח בפרוקטר אנד גמבל וסבתא היתה מלבישה בבית האופנה "דיור". אמא, מנהלת חשבונות בהכשרתה, עלתה לארץ לבד בגיל 20.
סבא מהצד השני בא מפז והיה ציוני גדול וסבתא מקזבלנקה. גם הם עזבו את מרוקו לכיוון מרסיי, ומשם הגיעו למעברה בלוד. סבתא, שחיה חיים נוחים במרוקו, לא ידעה מה לעשות עם עצמה, כשסביבה רק חול. הם התמודדו עם תנאים לא פשוטים, עברו למעברה בחולון ומשם לשיכונים בעיר. לסבא היה מפעל נעליים גדול בלווינסקי וכשחלה בסוכרת קשה, חשב שאחד הילדים ימשיך את העסק אחריו. זה לא קרה, אבל החסכונות שצבר במשך השנים פרנסו את המשפחה.
ההורים נפגשו בחוף הים של בת ים. הם התאהבו, התחתנו ועברו לחולון, שם הייתה לאבא מספרה. בגלל שהיה הרבה במילואים, אמא מילאה את מקומו ועם השנים עברה לעבוד אתו. עד היום הם מנהלים מספרה ביחד.
ה
הילדות שלי: חולון, אחות בכורה לשני אחים צעירים. חלמתי להיות ספרית, זמרת ודוגמנית, רקדתי בלט, הייתי בהתעמלות אומנותית והייתי בתנועת נוער. בגיל תשע אמא הבחינה שהתגובות הפיסיות שלי שונות מאלה של האחים שלי ואחרי סדרת בדיקות נוירולוג קבע שיש לי ניוון שרירים. התהליך היה ארוך ורגע מתן האבחנה לא נחווה כדרמטי. הייתה לי מגבלה, אבל המשכתי כרגיל, הלכתי, התנהלתי לבד. מה שכן היה דרמטי זה היום שבו התיישבתי בכיסא גלגלים.
משפטים: בגלל מצבי הרפואי לא התגייסתי לצבא והחלטתי להגשים חלום שהיה לי מכיתה ח' להיות עורכת דין, בעקבות הסדרות שראיתי בטלוויזיה, ואם להודות על האמת, לא הייתי תלמידה טובה ביסודי. התחלתי ללמוד משפטים במכללה למנהל בראשון לציון והייתי הכי צעירה בכיתה, יחד עם עוד מישהי שהייתה בעתודה. זאת הייתה חוויה מעצימה. בשנה א' שלי ניתן פסק הדין המכונן של בנק מזרחי, האורים ותומים של המשפט האזרחי ולמדנו אותו בזמן אמת.
פרופ' סוזי נבות הייתה המודל שלי בתואר הראשון ופרופ' נטע זיו בתואר השני. הצטרפתי ליוזמת "הלב במשפט, שנתנה ייעוץ משפטי למעוטי יכולת וניתנה לי הזדמנות כסטודנטית לתת שירות כמשפטית מן המניין ושם גם ראיתי את החצר האחורית של ישראל, מה שדחף אותי לעשייה חברתית.
סיימתי את לימודי המשפטים וההתמחות במשרד מסחרי ואחרי שסיימתי את כל חובות השמיעה התקבלתי לתכנית של "הקרן החדשה", ללימודי זכויות אדם ואזרח במשך שנה בוושינגטון, וטסתי לשם. זה היה וואו.
זכויות אנשים עם מוגבלות: במסגרת התכנית התחייבנו לתת שנת עבודה באחד הארגונים החברתיים בארץ, כשהקרן ממנת את המשכורת, ואני הצטרפתי לקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות ועברתי לנהל את מערך הקליניקות בפקולטה למשפטים והגענו לשמונה סה"כ. שי פירון היה תלמיד שלי והוא זה שתיווך ביני לבין יאיר לפיד.
ירון הרטשטיין: בעלי. נפגשנו בג'יי דייט כשהייתי בת 33 ושאלתי אותו בשיחה הראשונה אם הוא רואה שאני יושבת בכיסא גלגלים והוא ענה, אז מה? הוא עסק אז באי-קומרס והיום הוא מתרכז בגידול שני הילדים שלנו ומאפשר לי להגשים חלומות. אנחנו גרים בראשל"צ.
פוליטיקה: כעורכת דין את צריכה שמישהו יפנה אליך, יספר סיפור, שאתו תלכי למשפט, וביום טוב תקבלי פסק דין שיפתור בעיה. אבל מה יהיה עם אלה שלא הצליחו להגיע אלי? בעבודה בקליניקה באוניברסיטה הבנתי שהשלב הבא בפעילות שלי יהיה קביעת מדיניות חברתית ופוליטיקה היא עיסוק במדיניות ציבורית וחברתית.
יש תפיסה שגויה לפיה רק כשאתה בקואליציה יכולת העברת החקיקה היא משמעותית. נכון שבאופוזיציה זה יותר קשה, אבל יש חשיבות יוצאת דופן להעלאת נושאים לסדר היום. כל מי שעוסק בפוליטיקה רוצה בסוף היום לבוא ולהגיד, הנה, זה מה שהשגתי עבורכם. דווקא בקואליציה נכנסים לפעמים לאיזושהי שגרה והאופוזיציה מאתגרת לפעולה.
החוק הכי מז'ורי שהעברתי היה כשישבתי באופוזיציה, חוק האומנה לילדים, שבפעם הראשונה קובע את הזכויות של ילדים באומנה ושמירה על טובת הילד. כשיש נושאים שאין חולק שצריך לקדם אותם, אפשר גם אפשר להעביר אותם בתמיכה רחבה. המצב הנוכחי של היעדרות האופוזיציה לא תוכל להישאר כך. בסוף, הציבור שלח אותם לעבוד עבורו. אפשר לשחק משחקים לתקופה קצרה, ואז לחזור לבראשית וזכור למה הגיעו לכאן.
הוועדה לביקורת המדינה: מוניתי לתפקיד לחצי קדנציה ב- 2015. העבודה הייתה מגוונת: מנושאים חברתיים, דרך ביטחוניים ועד לזיהום במפרץ חיפה, שהיה מסוג הדיונים שבהם קיבלתי בהתחלה תשובות נוראיות, אחר כך מגומגמות או לא טובות. מכיוון שלא היה לי מנוף של חקיקה, נקטתי בטקטיקה של התשה - לא אניח לכם עד שלא תתנו תשובות טובות.
אכזבה: לחוק הפיקוח על מעונות יום שהעברנו היה פוטנציאל מעולה ומה שקרה הוא אירוע לא נורמלי בעיני. שמתי את הילדים שלי בפעוטון וכל מה שנותר לי הוא להתפלל. כל ילד שהתעללו בו, או חלילה קיפח את חייו בגלל הזנחה, הוא אות קין לחברה שלנו.
התמודדנו עם הצורך בפיקוח מצד אחד ומהשני עם העומס הרגולטורי שיכול לבוא אתו. האבסורד הוא שהחוק בתוקף, אבל היישום שלו לא עובד. אין מספיק פיקוח, אין תקנים למפקחים. החלק הקל הוא לחוקק. הרבה יותר קשה ליישם וזה מתסכל.
קצא"א: חברה ממשלתית שנמצאת תחת משרד האוצר. בפגישה הראשונה שלי עם המנכ"ל הוא אמר שיש הסכם שינוע נפט מאיחוד האמירויות דרך ישראל וביקשתי שיבדוק אותו. אני איתנה בדעתי שההסכם הזה, כמו שאני מכירה אותו, לא מוסיף דבר לביטחון האנרגטי של ישראל אלא מעמיד אופציה לנזקים סביבתיים ואי לכך אני מתנגדת לקיומו.
בטח ובטח אם המטרה היא להפוך את ישראל לצינור להעברת דלקים תמורת כסף, שיגרור אחריו הוצאה כספית גדולה לשיקום הנזקים. ההסכם נחתם בין חברות ולא בין מדינות, בתקופת הממשלה הקודמת. רוב משרדי הממשלה, כולל המשרד להגנת הסביבה, לא ידעו על קיומו וזה לא מנהל תקין.
ועידת האקלים: מצאתי את עצמי באירוע גדול בלי שהתכוונתי. הייתי אמורה להצטרף לרוה"מ לפגישה, אבל בסופו של דבר הגעתי לבד. בנט היה באולם ולא נתנו לנו להיכנס לחניה. שלחו אותנו לכניסה אחרת וגם שם היה סגור. בחלוף הזמן אני מוצאת את עצמי צופה בבנט באפליקציה וחברת האבטחה לא נותנת לי להיכנס. אמרו, תיכנסי רגלית, במקום שאינו נגיש לכיסא גלגלים, או שתעלי על שאטל לא נגיש, וארבע מעלות בחוץ. בקיצור - חזרתי למלון.
הייתי אמורה לתת ראיון לכתבת ישראלית שחיכתה לי בוועידה. היא התקשרה ושאלה איפה אני. אמרתי שלא נתנו לי להיכנס - ותוך דקה וחצי היו פושים ובליץ של בקשות לראיונות, אפילו לתחנה הודית. למחרת נכנסתי עם רוה"מ והשיירה שלו. כל המשלחת יצאה מגדרה.
הייתי באטרף, התראיינתי לכל העולם ובסוף לקחתי את זה למאבק לנגישות, כי גם אם אני אוהבת את זה או לא, זו אני, האירוע הזה על כתפי ואני גאה שמתאפשר לי להעלות מודעות לנושא. ובסופו של דבר העובדה שהפכתי למוכרת והעניין שנוצר סביבי פתחו עוד דלתות בלי שהתכוונתי. נשארתי בגלזגו אחרי שראשי המדינות עזבו כדי לקיים דיונים מקצועיים, כי בסוף באתי לדון באנרגיה ולא בשביל פוטו-אופ.
אנרגיה מתחדשת: לא הייתי צריכה את ועידת האקלים כדי להבין שהעולם חייב להיות ירוק. פגשתי שם עמיתים מרחבי העולם וכולם מבינים שיש פה אירוע הרבה יוצר גדול מכולנו. כשמבינים את המשמעות חייבים לשנות דיסקט ולכן העמדתי את האנרגיה המתחדשת בראש סדר העדיפויות של המשרד. צריך להיות זהירים, כי אי אפשר לסמוך רק על סוג אחד של אנרגיה. יש לנו שמש בשעות מסוימות ואגירה בבטריות זה ליתיום שגם הוא לא סביבתי.
לא יהיו הרבה טורבינות רוח, מקסימום 2% - 3% מסך האנרגיה המתחדשת, הרוב יהיה סולארי. המנהל הקצה לנו 20,000 דונם לאנרגיה סולארית שזה כלום. רצינו לשמש דוגמא ולהציב פאנלים על גג המשרד, אבל מנהל הדיור הממשלתי לא מסכים, כי הבניין לא בבעלותו.
במשרד החוץ זה אפשרי ואצלנו אסור. זה לא ראוי כי בסוף הציבור מסתכל עלינו. רצינו לתת מכוניות חשמליות לעובדים הבכירים, אבל אין עמדות טעינה. המענה הוא הייזמויות הפרטיות, לעודד אותן ולהפחית רגולציה. רוה"מ רתום לנושא ואני מקווה שמשרדי הממשלה ישתפו פעולה.
רכב חשמלי: עד סוף השנה אמורות להיות 2,500 עמדות טעינה ונצא בקמפיין שיספר איפה הן יוצבו. אני רוצה הרבה רכבים חשמליים כי פליטות הפחמן של הרכבים הן עצומות.
ירדן: חתמתי על שני הסכמים עם ירדן. הגדלת כמות המים שנמכור להם במחירים שמשלם הצרכן הישראלי, בעקבות התחייבותו של רוה"מ בפגישה עם המלך הירדני והסכם לקניית חשמל ירוק במיוצר שם מפאנלים סולאריים תמורת קניית מים מותפלים שלנו.
עידן עופר: אני מתעקשת בכל מה שקשור להארכת זיכיון כריית הפוספטים, אם זה כי"ל או כל חברה אחרת, כולן יפעלו על פי לשון החוק. אמרתי מראש שלא אאריך את הזיכיון עד שהכסף יהיה בקופה. הם שילמו כל מה שדרשנו והשלימו יותר ממיליון שקלים שהיה עליהם מחלוקת.
חיפושי גז: כשאמרתי שבשנה הקרובה לא נצא להליך נרחב של קידוחי גז היו מי שהזדעקו, אבל חייבים להבין שבפועל קידוחי הגז יימשכו השנה על פי המתוכנן, אסדת כריש תנין תחובר ותפיק גז ובאופן כללי למדינת ישראל יש מספיק גז גם לצרכי המשק הישראלי וגם לייצוא לשכנות על פי בקשתן, לעשורים הקרובים.
תחנת כוח גרעינית: אני אוספת מידע בנושא ושוקלת אותו בכובד ראש. תחנות כוח חדשות יקומו ורשת החשמל תורחב, כי כדי לעבור לאנרגיות מתחדשות צריך עוד רשת בגודל שיש לנו היום. זה אירוע גדול ואני זקוקה להתגייסות של כל הממשלה כדי שיצא לפועל.
פנאי: לפני שינה אני צופה בערוץ הכנסת, בחיי. אתמול נרדמתי באמצע דיון סוער במליאה.
צופה פני עתיד: נורא כיף לי עכשיו. למה לחשוב על מה הלאה?
"תקציר מנהלים" עם קארין אלהרר מתפרסם גם במוסף "עסקים" של מעריב, שישי 24.12