חקלאים בלי ביצים: איך הפכה מרב מיכאלי לגולדה?

מאז ששר החקלאות, עודד פורר ושר האוצר אביגדור ליברמן דפקו על השולחן והודיעו חד צדדית על הורדת מכסי היבוא על ירקות ופירות ועל הגדלת מכסות הביצים, נדמה שנבעטנו בחזרה לימי שלטון מפא"י.

השר לביטחון פנים, עומר בר לב, יצא חוצץ נגד המהלך בכנס "ביטחון במרכז הכפרי", "זה לא יהיה בבית ספרנו", זעם מי שמשרדו אינו מצליח לסכל גניבות חקלאיות. "אנחנו, שרי מפלגת העבודה, וגם השרים האחרים בממשלה, לא ניתן לזה יד. זה לא יכול להיות".

סגן שר הבטחון ושר החקלאות לשעבר אלון שוסטר, מ"כחול לבן" זעק, שאם ליברמן ופורר יתעקשו על קידום הרפורמה יתחולל פה "קרב" - והגדילה לעשות יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי: "החקלאות הישראלית היא חלק מהציונות שלנו, היא הבטחון התזונתי שלנו, חלק מהערכים שלנו כאן. פשוט לא ניתן לפגוע בה".

מדהים איך מיכאלי, הפמיניסטית המתקדמת, שמדברת בלשון נקבה ברבים ופורצת גבולות, נשמעת פתאום כמו גולדה, בר לב נראה כמו העתק של אביו, ושוסטר, החקלאי בחבורה, תולה את המגפון הישן על הכתף ומשמיע את קול המנגנון שמפעיל את הפוליטיקאים מהשמאל.

נכון, המנגנון שלט גם בקודמיהם בשמאל, אבל ערכי הסוציאליזם שזרמו בעורקיהם נטו, לפחות בתחילת דרכם, לחמלה אמיתית על החלש ולשוויון חברתי. הגלגול הנוכחי של השמאל הסוציאל-דמוקרטי, הנאבק ברפורמת החקלאות המתבקשת, מטיף להגנה על החקלאים החלשים, אבל בפועל מגן על המקושרים, הפונקציונרים והקומבינטורים, אלה שמחזיקים אותם בביצים, בירקות ובפירות, קובעים להם כמה יגדלו ומתי ישמידו סחורה, ובדרך גורפים סכומי עתק לכיסם.

מצד אחד, הציונות וההגנה על התוצרת המקומית בפיהם, אבל בתכל'ס, רק שורת הרווח מול עיניהם.
סוף סוף נוצרה הזדמנות יוצאת דופן להעביר את אחת הרפורמות החשובות ביותר למדינת ישראל ולחסל את מילת הגנאי, "המכסות", אותן הגו בימים שבהם היה חשש שלא יהיה מספיק אוכל לתושבי המדינה הצעירה ולשם הן שייכות.

אותן "מכסות" שהיו יפות לתקופת הצנע ולימי דב יוסף, כובלות את החקלאים עד עצם היום הזה אל מועצות הלול, החלב והירקות שמחלקות אותן, על פי חוק, למי שבא להן, עד שעולה החשד כי הן מתגמלות את מי שהן חפצות בייקרו ביד רחבה, וזורקות פירורים ליתר - שזקוקים להן כדי להתקיים איכשהו.

פורר רוצה לפורר את השיטה הנלוזה הזו ולהוסיף עוד 700 מיליון ביצים ל -2.3 מיליארד שמשווקות בשנה, אבל רק למי שיחדש את הלול שלו ויביא אותו לסטנדרטים טכנולוגיים וסניטריים עכשוויים, כיוון שהביצים שלנו לא רק יקרות, חלקן גובלות בסכנה בריאותית של ממש. אין פלא שהאליטה של עסקני החקלאות לא מחבבת את המהלך, כמו שהיא לא מוכנה להסכים לייבוא של פירות וירקות שירוקן אותה מתוכן, ובעיקר מכוח.

החקלאים באמת מסכנים. אבל לא בגלל הרפורמה המתוכננת, שאמורה לשפות אותם באופן ישיר, גם אם צריך להעלות את גובה השיפוי - ולא בצורה עקומה, עקיפה ובלתי מתקבלת על הדעת שלא קיימת בשום מדינה מתקדמת בעולם. הם סובלים מ"תסמונת שטוקהולם", שבה אדם המוחזק בכפיה מפתח אמפתיה והזדהות נפשות עם האידיאולוגיה והמעשים של שוביו, למרות הסכנה שאורבת לו.

רוב החקלאים הקטנים, שרחוקים מהקומבינות, היו מתים לצאת לדרך חדשה, אבל הם לא מעזים לצאת נגד המנגנון המאיים - כי מי שיעז לדבר, לא יקבל מכסות. אז או שהם שותקים ובולעים הפסדים בשקט, או שהם יוצאים להפגין מול ישיבת הממשלה, בעל כורחם, כדי לא לפגוע בפרנסה.

אפשר היה לצפות משרי מפלגת העבודה וכחול לבן, להיחלץ לעזרתם של החקלאים באמת ולא לדרוך עליהם עוד קצת ולהשמיע את מי שמתעמר בהם. אבל כשחלק מחברי "המנגנון" הם גם פוקדים גדולים למפלגות השונות, שיכולים לתגמל את מי שעושה כרצונם ולהעניש את מי שמורד, אז קורה שחוזרים על טקסטים עבשים, כפי שעושה מרב מיכאלי - שנאחזת במסרים "ציוניים" לכאורה שאבד עליהם הכלח.

מיכאלי הדגישה שצריך לטפל בפערי התיווך והיא צודקת לגמרי. אבל היא לא לוקחת בחשבון שהשיטה הנוכחית מתדלקת אותם, כי פערי תיווך נוצרים בגלל המכסות. כלל ברזל בכלכלה קובע, שמונופול בייצור מביא למונופול בהפצה. שוק מתוכנן עוזר למונופולים.

הסחורה החקלאית המוגבלת מגיעה למעט קמעונאים חזקים, שיכולים לגבות עבורה איזה מחיר שמתחשק להם. זה כמו להקים סכר בירדן ולמחות נגד התייבשות ים המלח. אם ההיצע יגדל, בכמויות של ייצור מקומי או כתוצאה מייבוא, לקמעונאים הגדולים יהיה פחות כוח והמחיר ירד.

דומה הדבר למה שקרה בדטרויט, שהייתה בירת תעשיית הרכב במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 20. בזכות היזמות והיצירתיות הפכה לעשירה בערי ארה"ב. ב- 1946 השתלט בחור בשם וולטר רויטר על איגוד העובדים של תעשיית הרכב ובכישרון רב השיג להם הסכמי שכר קיבוציים, פנסיות, ביטוח רפואי, שכר גבוה וקביעות.

הכל היה נפלא עד שנפתחה תחרות קשה מהמזרח הרחוק. תעשיית הרכב המנוונת הייתה צריכה להתייעל ולזנק קדימה טכנולוגית, ובמקום לגלות את הגמישות המתבקשת ולהיות עם הסכין בין השיניים, התבצרה בעבר והביאה את העיר דטרויט לחובות עצומים ולהכרזה על פשיטת רגל בשנת 2013. אם מיכאלי, בר לב ושוסטר לא יתעוררו וילחמו על פיצוי ישיר והולם לחקלאים במקביל ליישום הרפורמה, הם יהפכו לוולטר רויטר של חקלאי ישראל.