החלטת הממשלה האחרונה הנוגעת להגבלות על מרכזי הקניות וחנויות המסחר, הבאה לידי ביטוי בהחלת המתווה הירוק והסגול עליהם, הציתה שוב מחאה קולנית בקרב לא מעט מבין בעלי המרכזים המסחריים ובעלי העסקים בהם. קבוצה זו וכל ענף המסחר, נפגעו בצורה הקשה ביותר בשנתיים האחרונות בהן הווירוס משתולל ומשבש את שגרת חיינו. הזעקה שלהם היא מובנת, וההתייחסות היא בעיקר לאלו שלא הצליחו לשרוד במהלך התקופה וסגרו את עסקיהם ולאלו שבקושי שורדים. חלקם נאלצו לצמצם עובדים ופעילות ואחרים ספגו ירידה משמעותית בהכנסות אבל הצליחו להרים ראש.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמציאות ולא ניתן להתעלם מהעובדה כי המגיפה היא עובדה קיימת וממשית, הסוחפת את העולם כרגע ופוגעת באנושות, והיא מייצרת ווריאנטים בתדירות גבוהה. למעשה, כל העולם פועל לצילה במסגרת ניסוי וטעייה, כולם מנסים להתאים את עצמם למצב על מנת שיוכלו לקיים עד כמה שניתן שגרה וחיים לצד המגפה, ומנסים עבור זאת למצוא פתרונות יצירתיים. הבעיה היא בעיקר בהחלטות לא הגיוניות, לא יעילות, וגם שפרקטית אינן ברות ביצוע כפי שהתקבלו תחילה על ידי הממשלה. כדוגמת אלו המחייבות ענידת צמידים והגבלת הכניסה אל מרכזי הקניות הסגורים עבור הציבור שאינו מחוסן. זו דוגמה מובהקת לצעדים בלתי מתקבלים על הדעת שגם אינם מובילים לתוצאה הנדרשת והקולות נגדן היו מוצדקים. אבל ככל שמתקבלות החלטות הנוגעות למתווים שהן הגיוניות, ברות יישום ומשרתות באמת את המטרה, עלינו לעשות את הכל על מנת לעמוד בהן ולשתף פעולה.
על פי הידוע לנו ומדווח על ידי הגורמים הרפואיים, הווירוס מתפשט בקצב מסחרר, ההרגשה היא שלא יהיה ניתן להתחמק ממנו ובסופו של דבר אין אחד שאינו מחוסן ולא ידבק, והמחוסנים חלקם יהיו מוגנים וחלקם ככל הנראה גם ידבקו אבל באופן יותר קל. בכל זאת, אנחנו לא צריכים להקל עליו ולחכות לו בשער, אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, על הלקוחות שלנו, לנסות למנוע ככל הניתן הדבקות המונית ולפחות לשטח את קצב ההדבקה. גם כדי להקטין את כמות הנדבקים ברגע נתון ולהקל על התמודדות, וגם להרויח זמן כדי ללמוד עוד ועוד ממשמעויות ורייאנט אומיקרון מיתר המדינות "המקדימות" אותנו בהיקף ההדבקה. וזה אומר שעלינו להיות חלק, להקריב ולבצע פעולות אפקטיביות עבור כך, לשמור על ריחוק, לצמצם התקהלות ולעשות את כל מה שניתן והגיוני במסגרת היכולות שלנו. כל עוד מדובר כאמור בפעולות שמאחוריהן עומד השכל הישר והן ברות ביצוע.
זה נדמה שהספורט הלאומי שלנו הפך להגיב על כל החלטה ב -"לא". תחילה לסרב, להרים קול מחאה ולבקר כל החלטת ממשלה שמתקבלת. ביקורת היא דבר חיובי, ראוי ורצוי לבקר כשיש סיבה לכך, אבל לפני שאנחנו ממהרים להגיב בואו נעצור לשנייה, נבחן כל החלטה בנפרד, נראה האם יש הגיון בדבר לפני שקופצים. כמו כן בואו נאמין וניתן את הקרדיט לעוסקים במלאכה, כי כולם פועלים, או לפחות מנסים לפעול לטובת העניין לגופו, לטובתנו. הממשלה אינה מעוניינת להפיל את עצמה, היא אינה ולא שמה למטרה להיות נגדנו או סתם להציק ולהזיק, וכך גם אנשי משרד הבריאות ויתר הגורמים המקצועיים. כל אלו אינם מעוניינים ברעתנו. יכול להיות שחלקם גם טועים ובמציאות חוסר הידע והוודאות במגפה הזו גם הגיוני שיטעו, אבל בסופו של דבר אין בפיהם כוונות זדון.
ההחלטה הקלה והפשוטה ביותר לביצוע אותה יכלה הממשלה לקבל היא להשבית את המשק, לסגור את העסקים ולהגביל התקהלות לגמרי, כפי שבחרו גם לא מעט מדינות בעולם לעשות בימים אלו (וראינו שגם זה לא הועיל למניעה). אך לא בדרך הזו היא בחרה, אלא היא מאפשרת לנו להמשיך לקיים ככל הניתן את שגרת חיינו אבל היא מצפה, ומצופה מאיתנו גם לשיתוף פעולה על מנת שנוכל לצעוד בנתיב כזה. ואנחנו לא לבד ובמקרה זה לא חלוצים ולא חדשניים בדרך הזו, לצד אותן המדינות שבחרו להטיל סגרים מחודשים (ללא הצלחה), יש גם מדינות שמתנהלות בדיוק באותו המצב או בדומה מאוד לכפי שכעת אנו נדרשים אליו, על פי מתווים והגבלות התקהלות. אם זה בכניסה למסעדות, מקומות ובילוי והופעות, כולם נדרשים להציג תווים ירוקים בכניסה, שומרים על מרחק ומקיימים "שגרת קורונה" מתוך הבנה כי זאת המציאות.
כפי הנראה הקורונה תמשיך ללוות אותנו, איננו יודעים מה צופן העתיד ומה יוליד יום, אילו ווריאנטים חדשים יפציעו ומה תהיה מידת הסכנה שלהם. וגם על הווריאנט הנוכחי אנחנו עדיין לא ממש יודעים הרבה. ההתמודדות היא לא פשוטה לאף אחד מאיתנו, זאת לא המציאות אותה הכרנו ולא שגרת החיים אליה התרגלנו. בעלי העסקים ומנהלי המרכזים המסחריים צריכים להבין כי עלינו להתאים את עצמנו לתקופה, למגבלות ולהנחיות, כל אחד בגינתו הפרטית לנסות להיות יצירתיים ולחפש פתרונות מגוונים שיקלו עלינו ויסייעו לנו לעבור אותה במסגרת ההנחיות, לחיות לצד הווירוס לפחות עד מציאת הפתרון. למחות על כל החלטה לא תטיב עמנו ולא תשפר את מצבנו, לשתף פעולה ולהיות יצירתי במסגרתן, דווקא כן יגביר את הסיכוי.
כותב הטור הוא עו"ד ישראל ויזל, מנהל פיתוח עסקי בחברת תנופורט