הוצאה לפועל: יכול להיות ששכחנו מי הקורבנות האמיתיים?

הצעת חוק חדשה שעברה החודש בקריאה טרומית, מבקשת להתמודד עם מצב שלא מעט ישראלים מכירים מקרוב: חובות קטנים שצוברים קנסות ותוספות שונות, ותופחים לממדים בעקבות פתיחת תיק בהוצאה לפועל. לא פעם, מצב זה נגרם משום שהחייב כלל לא ידע בזמן על החוב ולא קיבל עליו כל התראה.

החוק המוצע מבקש למנוע מקרים כאלה באמצעות הארכת תקופת הזמן להסדרת החוב מ-30 יום ל-60, קביעה של כללים ברורים למסירת ההתראה והשתה של עלויות פתיחת התיק בהוצאה לפועל על התובע ולא על הנתבע, במטרה להפוך את ההוצאה לפועל למוצא אחרון בלבד.

כל זה נשמע נכון והוגן. אפשר להניח שמציעי החוק ראו בדמיונם את כל אותם מקרים שבהם האזרח הקטן נרמס על ידי חברות ענק על לא עוול בכפו, ונכנס לחובות עצומים שאין לו יכולת לסגור כתוצאה מתקלות טכניות מיותרות. יוזמת החוק, ח"כ יעל רון בן משה ממפלגת כחול לבן, הסבירה שהרקע לכך הוא מקרים שהובאו לידיעתה על גביית חובות על נהיגה בכביש 6, שבהם נפתחו תיקים בהוצאה לפועל מבלי שהנהגים כלל ידעו על החוב האמור.

הרצון להימנע ממצבים קפקאיים שכאלה בהחלט ראוי להערכה. אך כדי לעשות זאת יש לראות את התמונה המלאה. במציאות, פעמים רבות בעלי החוב הם למעשה האזרח הקטן - עצמאים ובעלי עסקים קטנים כמו מכולת או מוסך, שנאלצים לפנות להוצאה לפועל כדי לגבות חוב לאחר שנואשו מלנסות בדרכים אחרות.

למעשה, הדו"ח השנתי של רשות האכיפה והגבייה לשנת 2020, הראה כי כ-80% מהזוכים (כלומר, התובעים) בתיקי הוצאה לפועל הם אנשים פרטיים, לעומת חברות המהוות רק 19% מהזוכים. הדו"ח מראה גם שחובות משירותי תחבורה וכבישי אגרה, כמו זה שהוליד את הצעת החוק, היוו רק כ-3% מכלל התיקים ב- 2020, ובוודאי שאינם מקרה מייצג.

עוד עולה מהדו"ח שמעל 90% מהמקרים מיוצגים על ידי עורכי דין, אשר פועלים בתיקים רבים עבור לקוחותיהם. למשל ברוב התשובות לצווי העיקול שנשלחו (רק לסבר את האוזן בשנת 2020 בוצעו כמעט 14 מיליון פעולות של משלוח עיקולים), אין חשבון בנק או אין כספים. כלומר חייבים פעולות אקטיביות רבות ונוספות של משרדי עורכי הדין על מנת לגבות, ולא מדובר בהליכים פשוטים או שפקידים יכולים לבצע בקלות.

לכן צריך לראות גם את הצד השני של המטבע. פעמים רבות, בעלי חוב מוצאים עצמם מול שוקת שבורה ועומדים חסרי אונים מול החייבים, מבלי שהם מצליחים לגבות את החוב. רוב מוחץ של הניסיונות להחזיר את החוב מבלי לנקוט בהליכים משפטיים נכשל.

כאשר מדובר בעסקים קטנים בעלי מחזור הכנסות לא גבוה, מצב כזה עלול להביא לחוסר יציבות ולפגיעה כלכלית קשה. החוק צריך להגן גם עליהם. כאשר המדינה רואה בהם מטרד או חמור מכך, זהו עוול בלתי נסבל.

יש לקחת בחשבון השלכות נוספות של החוק המוצע. כאשר הליכי ההוצאה לפועל יושתו על התובעים, סביר להניח שחברות גדולות יעדיפו לוותר על החובות ולהשית את ההפסד על יתר הצרכנים כדי להתאזן (זאת בשעה שעסקים קטנים אינם מסוגלים לעשות זאת). בסופו של דבר, מי שמפסיד מכך הוא הצרכן.

בנוסף, הצעת החוק קוראת להעביר את האחריות לניהול הליכי ההוצאה לפועל למדינה. מדובר במהלך בלתי ריאלי. בפועל מדובר בעשרות אלפי תיקים מדי חודש. כבר כיום, בלשכת המסלול המקוצר ברשות הגבייה, שהוקמה כדי לייעל את התהליך, מטופל מספר מצומצם מאוד של תיקים שרק הולך ופוחת, מה שמלמד שלא מדובר בשירות יעיל עבור האזרח.

ספק אם המדינה ערוכה לשינוי כזה, שמצריך תוספת של תקנים רבים כדי להימנע מסחבת ופקק בלתי נגמר של בקשות. גם כאן, מי שישלמו את המחיר יהיו העסקים הקטנים.

נראה כי החוק החדש מבקש לתקן את המצב, אך בפועל הוא עלול לקלקל אותו עוד יותר. יש לתת את הדעת על כל מרכיבי הצעת החוק ומשמעותם ולוודא שהאינטרסים של כל הצדדים במשוואה מוגנים.

הכותב: עו"ד שי שמש, מומחה לחדלות פירעון וליטיגציה מסחרית