שם: ניר לוינגר, בן 49, מנכ"ל החברה המרכזית למשקאות
מי אני: נחוש, בנאדם של תוצאות, בעל אורך נשימה למשימות, אבל לא מאוד סבלני. תמיד מסתכל צעד קדימה. אני יודע להוקיר תודה גם על דרך ומאמץ, כי לא לכל דבר יש תוצאה, וחשוב לי להעצים את האנשים שעובדים איתי,
שורשים: אבא הגיע ממשפחתה חרדית בהונגריה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, סבא היה בסיביר וסבתא נשלחה לאושוויץ, שרדה את צעדת המוות ואני גדלתי על הסיפורים על ההליכה יחפים בשלג. אחרי המלחמה סבא וסבתא נפגשו בגרמניה, התחתנו, הולידו שני ילדים, עלו ארצה כשאבא היה בן חצי שנה. הם הגיעו ל"כפר גבירול", היום רחובות, גידלו תרנגולות וכבשים. ובמקביל סבא המשיך לייצר נקניקים, מומחיות שהביא מחו"ל.
סבא וסבתא מהצד של אמא, שהיו דתיים לאומיים, הגיעו לארץ מצ'כוסלובקיה ואוסטריה אחרי המלחמה, ופתחו מסעדת פועלים של אוכל יהודי בשדרות חן בתל אביב. מאוחר יותר עברו לטקסטיל והקימו מפעל לאופנת עילית לנשים, שהצליח במשך שנים, אבל הפסיד במלחמה למזרח הרחוק ונסגר. אמא נולדה בת"א.
ההורים נפגשו בבני עקיבא, כשהיא גרה בגבעתיים והוא בבני ברק. אמא הייתה מורה לחינוך מיוחד בבתי ספר קשים, אבא עבד 42 שנים בקוקה קולה, מדור המייסדים. הוא היה בעיקר בתפעול ובלוגיסטיקה וניהל את מחלקת התובלה.
הילדות שלי: אנחנו ארבעה ילדים וכשמלאו לי ארבע עזבנו את ב"ב לראשל"צ. בכל 12 שנותיי בבתי הספר למדתי בחינוך דתי, מכיתה ז' עד ט' למדתי בישיבה ובערך בגיל 16 עברתי לחינוך ממלכתי דתי, ולמדתי ביולוגיה וכימיה, כי זה עניין אותי יותר מפיסיקה. ניגנתי באורגן שש שנים וחוץ מ"יונתן הקטן" אני לא יודע כלום. בנוסף שחיתי בקבוצות שחיה.
את כל החופשות שלי בילדות ביליתי בקוקה קולה, בכל מיני עבודות דחק שהיו נותנים לילדים, עבדתי בקו הייצור ופיניתי זבל. במשרד שלי ממוסגר תלוש המשכורת הראשונה שקיבלתי בגיל 16. גדלתי לתוך זה, וכילד קטן הייתי בא לעבודה עם אבא ומטייל בארץ עם המובילים.
סופי: אשתי, מורה לחינוך מיוחד בבית ספר רגיל, הכרנו לפני 30 שנה. יש לי בית מאוד תומך לאורך השנים בקריירה ובדרך שלי, ומן הסתם לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיה. היא אמא מדהימה וחברה טובה לחיים. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים בנס ציונה.
קריירה: אחרי שירות בגבעתי, קורס קצינים ושנתיים ביק"ל (יחידת קישור לבנון. ל.ר), מתוכן שנה כראש הלשכה של גבי אשכנזי, השתחררתי וחשבתי להעביר את הזמן ולעשות כסף בארץ או בחו"ל. התחלתי לעבוד במילוי מכונות אטומטיות בקוקה קולה, כי זה היה הכי זמין וכשחיפשו איש מכירות הצעתי את עצמי והתחלתי לעבוד בשטח. אבא עבד באותו הזמן בחברה, אבל לא נפגשנו. הוא היה בתפעול ואני בסניפים של ראשל"צ ואשדוד ולא הגעתי כמעט בכלל למפעל.
משנת 95' אני בחברה המרכזית וזה התפקיד העשירי שלי בחברה. הייתי מלגזן, עבדתי במחסן, הייתי מקדם מכירות, מנהל מכירות, ניהלתי סניף תפעול של החברה בהוד השרון, הייתי אחראי על השוק הפרטי והמאורגן, סמנכ"ל המכירות תשע שנים, חמש שנים מנכ"ל מכירות והפצה ואני מתחיל את השנה השנייה שלי כמנכ"ל. כשסיפרתי לאבא, שכבר נמצא בפנסיה, שנבחרתי לתפקיד, נעתקו המילים מפיו. זה לא מפתיע. אנחנו משפחה מאוד רגשנית.
יציבות: האתגרים כאן לא נגמרים. החלפתי הרבה תפקידים לאורך הדרך וגם הקבוצה והחברה התפתחו לתחומים חדשים: מיצים סחוטים, בירה וטרה. בעולם של היום, דווקא לניסיון, התמקצעות והתמחות יש משקל. כדי לצמוח ולהתפתח למדתי תוך כדי עבודה תואר ראשון במנהל עסקים על חשבון החברה בלימודי ערב והשתתפתי בתכנית "מעוז".
בוודאי שהיו לי הצעות לי הצעות מבחוץ במהלך השנים, אבל האמנתי ביכולת שלי להתקדם ולהשפיע. היום מתעייפים ונשחקים מהר, אני כנראה מדור אחר, ואני לא לבד. יש המון אנשים מופלאים ומחויבים שעובדים בחברה עשרות שנים והולכים דרך ארוכה ביחד, ויכול להיות שאני הראשון שעשה את כל הדרך מלמטה, אבל הארגון נותן הזדמנויות.
החברה המרכזית: אני אחרי על כל פעילות הקבוצה בישראל, ייצור קוקה קולה, פריגת, נביעות, טרה, כל מה שמייצרים בארץ ועל רסטרטו, שמשווקת מוצרי מעדניה מיובאים. בסוף השנה הקודמת שינינו את המבנה הניהולי של הקבוצה למבנה אחוד על פי מערכים. בנינו מערך שיווק אחוד לחטיבות המשקאות, האלכוהול והחלב ומערך תפעול שאחראי על כל התהליך, מהייצור ועד השיווק. זה מהלך ארוך שבא להתאים את החברה לאתגרי העתיד.
הקורונה הייתה טריגר מסוים לעיתוי השינויים, אבל הוא נבחר כי הוא היה בנקודה הנכונה מבחינת החברה, ולכן טוב שלא חיכינו אתו לסוף המגיפה, שמי יודע מתי זה יקרה, כי אנחנו בעולם של חוסר וודאות. כל זה לא היה מלווה בפיטורי עובדים או התייעלות, אלא שם דגש על שינויים באספקטים הניהוליים.
קורונה: ב- 2020 הייתה ירידה משמעותית במכירות, כי שוק המסעדות, בתי הקולנוע, ומקומות בילוי היו סגורים וברשתות השיווק לא הייתה עלייה. כ- 80% מהמכירות שלנו הן בשוק הבילויים ובשוק המאורגן. לאט לאט התחלנו להתאושש, אבל כל מי שהולך לקולנוע רואה שזה לא כמו קודם והמסעדות עדיין לא חזרו לעצמן. חלק מההסתכלות שלי על המגיפה היא בשמירה על בריאותם של העובדים. אנחנו מקפידים על קפסולות כדי לשמור על ההמשכיות העסקית והייצור.
כוחנות ודורסנות: התדמית הזאת שגויה. אנחנו לא חברה כוחנית, אלא חברה שירותית, מגיעים ללקוחות ולצרכנים עם אדיבות ושירות ומאפשרים לקמעונאים ליצור אתנו קשר תמיד. אנחנו עוטפים את העובדים שלנו בחום, עם איכות ניהול גבוהה, כי אכפת לנו מהם. אנחנו נותנים מלגות לילדי עובדים, נופשונים וקרן השתלמות. אנחנו עובדים בתחומים מאוד משמעותיים: משקאות, חלב ואלכוהול ויש לנו מתחרים מדהימים, חברות שמתחרות היטב והתחרות היא עזה. אנחנו מנסים להביא פתרונות, מותגים ולרגש.
רפורמת הייבוא: יבוא היה כאן תמיד. אנחנו יצרנית שמייצרת בארץ ישראל, רוב המפעלים שלנו בפריפריה, ואנחנו מאמינים בתעשייה ישראלית ובעובד הישראלי. אני לא מאוים על ידי יבוא, אלא מתחרה. אני לא חושש כי יש תחרות תמיד. מעולם לא חסמנו תחרות, גם לא של יבוא מקביל, בלבד שהמוצרים חוקיים ולא מוברחים. אני לא בעולם של דריכות או שאננות, אלא של תחרות.
העלאת מחירים: אני לא מתכוון להתבטא בנושא, למעט העובדה שמי שהעלה את מחיר המשקאות היא הממשלה.
חוק הפיקדון החדש: נכנס בראשון לדצמבר. מה שעצוב, שבסופו של דבר לא היה לאזרחים, לתעשיינים ולרשתות המזון זמן להיערך להחלטת הממשלה להרחיב את החוק גם על בקבוקים גדולים. הרגולטור רוצה כאן ועכשיו, בחוסר הסתכלות רחב וקדימה, אלא רק מהר מהר. הכלובים נעלמו והמכונות שאמורות להגיע עוד אינן. זמן הערכות של עשרה חודשים הוא קצר ברמה העולמית, כי מהלך כזה מלווה בהסברה וחינוך.
בדיוק אותו דבר קרה במס על המשקאות הממותקים. יש מחסור גדול בשיח שבין הממשלה לתעשייה, חסרה למידה מהעולם וקצת סבלנות. אפשר להשיג מיחזור בעוד דרכים מלבד להטיל מס על הבקבוקים.
מס על משקאות ממותקים: העניין, בעיני, הוא החיבור שבין המשקאות הממותקים למשקאות הדיאט, שהוא מאוד בעייתי, גם לחולי סכרת וגם לאנשים שצורכים משקאות מופחתי סוכר או דיאט משיקולים אחרים. זה מעורר תמיהה, כי המוצרים האלה לא סומנו במדבקות אדומות, בעוד מוצרים שכן סומנו באדום, כמו שוקולד ומעדנים לא מוסו.
אני לא מוצא סיבה הגיונית למסות מוצרים שלא סומנו במדבקה אדומה. את שואלת אם חיפשו אותנו? במדור הבא שלך את צריכה לשאול את השאלה הזאת את מי שקיבל את ההחלטה. התסכול הוא חוסר הרצון להקשבה, עוד לפני הדיון ופחות אם קיבלו או לא קיבלו את דעתנו.
פרו' ארדון רובינשטיין: הפרופסור המכובד נלחץ בדיון בוועדת הכספים וניצלו את הטעות שלו בצורה צינית. הוא נרשם כחוק מראש, ענד את הסרט הכתום וברשימות של יו"ר הועדה מופיע רישום של את מי הוא מייצג. הוא אדם עם שני מכשירי שמיעה ולא הבין את הנאמר.
מה שחבל, שבגלל המהומה לא הקשיבו למה שהיה לו להגיד. הוא אדם שמבין מאוד בתחום ההשמנה והסכרת, ואמר בצורה ברורה שהמיסוי יפגע קשוות באנשים שסובלים מהם.
אתר מכירה ישיר: אנחנו לומדים את הנושא, אבל עדיין אין לנו תכניות קדימה.
פנאי: משחק טניס זוגות כשיש לי זמן, בשנה האחרונה פחות יצא לי, יותר ביטלתי מאשר שיחקתי, ואני רץ, בעיקר בסופי שבוע.
צופה פני עתיד: רק התחלתי את התפקיד ואני רואה את עצמי כאן, בארגון, כדי להמשיך להיות חברה מובילה ולהתמודד עם האתגרים שבדרך, ולהצמיח את המנהלות והמנהלים שעובדים איתי.
הריאיון המלא עם ניר לוינגר, יתפרסם בגיליון "עסקים" של מעריב, שישי, 14.1