בשנת 2013 יאיר לפיד, ראש ממשלה חליפי היום ושר האוצר דאז, אישר את "החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות". באותה קדנציה בשנת 2014 יאיר לפיד אישר גם את "חוק המזון" וכשמו "החוק לעידוד התחרות בענף המזון", המטרה שלו כשמו כן הוא, עידוד התחרות ולהוזיל את יוקר המחייה.
בוצעה אסדרה בחוק מי הוא קמעונאי ומי הוא קמעונאי גדול וכמו כן מי הוא ספק גדול - ובאותה נשימה נכתבו גם מה הן החובות, הזכויות והאיסורים בכל כל מעמד עסקי, כל זאת על מנת לתת במה גם לעסקים הקטנים והבינוניים בשוק, באותה העת גם הוכנס לחוק דיווחי המחירים בזמן אמת לאתר משרד הכלכלה.
הרעיון והיוזמה מבורכים, אך כמו הרבה חוקים ורפורמות הם נתקעו באמצע: מה שעבד נפלא בשוק הסלולר, כשל בשוק המזון. היצרנים הקטנים והספקים הבינוניים לא קבלו את ההזדמנות שציפו לה וכמובן שאנחנו, הצרכנים, לא באמת נהנים מהוזלת יוקר המחייה בישראל.
בחודשים האחרונים אנו חיים סביב אירועים צרכניים כמו עליות מחירים, חשדות לתיאומי מחירים ועוד. והנה, למרות הרעש הגדול המחירים ממשיכים לזנק, החברות השולטות בשוק מוצרי הצריכה מנצלות את המומנטום ומגישות לרשתות השיווק מחירונים חדשים.
מהר מאוד גם הקטנים יותר לא ירצו לאבד את המומנטום - והמחירים יעלו, אם לא עכשיו, אז לקראת הפסח - החג שלכבודו מוציאים יצרנים רבים מוצרים כשרים לפסח, וקל לבלבל בו את הצרכנים שייאבדו את היכולת להשוות למחיר הקודם - ההפתעה תחכה לנו כשיסירו את הניילון מעל למדפי החמץ - וכולנו נתעורר למציאות צרכנית יקרה הרבה יותר.
חשוב להדגיש כי עליית מחירים ממוצעת של 5% אולי לא נשמעת גבוהה במיוחד, אבל היא שוות ערך ל- 120 שקל בממוצע לחודש, שהם 1,440 שקל בשנה - סכום לא מבוטל, בערך כעלות חשבון הסלולר המשפחתי לשנה.
אם זיהינו עלייה, נניח, במחיר הפסטה מ-5.50 שקל ל- 5.80 שקל, זה לא מה שיגרום לנו לנטוש את העגלה במרכול, אבל את הנזק המצטבר נרגיש אט אט בחיובי האשראי.
אך מסתבר שאם נפעל בתבונה בקניות, ונפעיל היגיון צרכני שקצת חסר לנו, הישראלים, נוכל לחסוך לא רק את העליות המינימליות הצפויות לנו אלא החזיקו חזק!) עד 9,000 שקל בשנה על מוצרי הצריכה שלנו - בלי מחאות ובלי חרמות, פשוט בצרכנות נבונה שתוביל את היצרניות הגדולות להילחם על כל עגלה ועגלה.
כדי להשיג את התוצאה הזאת, נזדקק לשותפים שלנו - הקמעונאים, שאותם נצטרך להעביר מהצד של היצרנים הגדולים אל הצד שלנו. כיום מאזן האימה פועל לטובת היצרניות הגדולות - הקמעונאים מפחדים לפתוח חזית מולן. לכן, רק למענן הקמעונאי המתלבט, מוגש הסיפור הבא, רגע לפני שנעבור לסקר המחירים שלנו, שהפעם נועד להפוך את הקנייה שלנו למשתלמת יותר באמצעות בחירה במוצאים חלופיים.
גיבורת הסיפור היא משפחה אמיצה בעולם הקמעונאות, ששינתה את כללי המשחק ובגדול: בשנת 1961 פתחה משפחת אלברכט מגרמניה את המרכול הראשון שלה, בשנת 1976 היא הקימה את הסניף הראשון בארה"ב ותפסה את החלום האמריקאי, היום היא מחזיקה ביותר מ- 2,000 סניפים ב- 36 מדינות ומגלגלת יותר מ- 121 מיליארד דולר בשנה.
לרשת הזו קוראים ALDI ומה המיוחד בה? שמשפחת אלברכט החלה מחנות קטנה ומכרה במחירים זולים מאלה שהציגו החנויות הגדולות והוותיקות. היצרניות הגדולות הערימו עליה קשיים, החלו להגביל את המכירה, להטיל ספק בכוחה - וניסו לגרום לה לפעול לפי כללי השוק או שלא ימכרו לה סחורה.
משפחת אלברכט לא נבהלה. אם היצרנים הגדולים מאיימים עליה, היא תשתף פעולה עם הקטנים:
הם בנו עם יצרנים קטנים שורה של מוצרים חליפיים ולאט לאט לימדו גם את הצרכנים שאתה ממש לא חייב שעל המיונז שלך יהיה כתוב "היינץ" (או על הקטשופ "אסם", בישראל) כדי לשים בסנדוויץ'. יותר מ60 שנים אחרי, הם עדיין פועלים ומצליחים.
דרוש: קמעונאי שלא דופק חשבון ליצרנים והיבואנים היקרנים
האם יימצא בישראל ה"אלברכט" שיסחף אחריו את העמיתים שלו ויבחר, במלחמה על יוקר המחייה, בצד שלנו ולא בצד של היצרנים הגדולים כמו אסם וסנו?
עד שיימצא גורם שכזה, בדקנו סל קניות (ללא ירקות ופירות ומוצרים טריים) ומצאנו פערים מטורפים, אין מילה אחרת: אותו הסל בדיוק - פעם אחת עם מוצרים ממותגים שנחשבים ליקרים - ומולו סל עם מוצרים של יצרנים פחות יוקרתיים, הגם שחלק גדול מהם איכותיים בדיוק באותה המידה: 476.7 שקל לסל היקר לעומת 280.1 שקל לסל הזול, כלומר - גם אם אתם מכורים לבמבה של אסם לתה של ויסוצקי ולסנו ז'אוול, האם בפערי מחירים שכאלה, לא שווה לנסות מותג חליפי?
הכותב, ד"ר חזי גור מזרחי, הוא מנכ"ל המכון הישראלי לקמעונאות
הסקר מתפרסם גם במוסף "עסקים" של מעריב, שישי, 14.1