שלושה חודשים אחרי שאורי ונתי החליטו לעבור לגור ביחד, הם סוף סוף מצאו דירה בת"א, במחיר שפוי יחסית ובמצב סביר. הם היו בטוחים שהשלב הקשה, שכלל מלחמה על כל פיסת נדל"ן פנויה עם 20 מתחרים להוטים, כבר מאחוריהם, ועכשיו מתחיל הקינון הנעים. אבל אז חיכה להם מכשול שכמעט גרם להם לחזור להורים.
אורי הרים טלפון לבנק שלו, אחד משלושת הבנקים הגדולים בישראל, וביקש ערבות בנקאית. "אין בעיה", אמר לו הפקיד. "אנחנו 'נקפיא' סכום של שלושה חודשי שכירות מהחשבון שלך, ותשלם עמלה של 6% לשנה".
"הייתי בשוק", הוא אומר. "לא היו לי 18,000 שקלים בעו"ש שיכולתי לתת לבנק. אנחנו לומדים באוניברסיטה ועובדים, אין לנו עודפים כאלה. אם ההורים לא היו מעבירים לי את הכסף לחשבון, שאותו אני אמור להחזיר להם כשנצא מהדירה, לא היה לנו סיכוי לעשות את זה בלי לקחת הלוואה".
מה שהפקיד לא אמר לזוג הצעיר, הוא שיש גם אופציה אחרת, שאותה הבנקים לא ששים להציע ללקוחותיהם: ערבות ללא פיקדון נגדי, בעמלה יותר גבוהה. למה הם לא עושים את זה? כי משתלם להם להשתמש בכסף הזה לצרכיהם. למי אכפת שהלקוח נחנק בגלל תזרים מזומנים קלוש?
ערבות היא הבטחה לפיצוי במקרה שהסכם בין הצדדים מופר. את הערבות מעניק צד שלישי ודרכה הוא מבטיח למשכיר הנכס, במקרה הזה, שיקבל את הכסף בכל מקרה. הבנק משמש כצד השלישי במתן "ערבות בנקאית" והוא גובה עמלה נאה עבור השירות, ומחויב להעביר את סכום הערבות כשהמשכיר דורש אותו בלי להתערב ובלי לבקש נימוק.
תשובת הבנק: "רוב הלקוחות לא עושים מזה עניין"
כאמור, ברירת המחדל של הבנקים היא לשעבד פיקדון, סכום כסף שננעל כערובה בגובה הערבות, לגבות על הרישום שלה "דמי הקמה", בסביבות ה-400 שקלים ועמלה שנתית שנעה בין 4% ל- 6.5% לשנה. הדרישה להעמיד את כל הסכום מראש וגובה העמלה, מקשים על השוכרים, בעלי עסקים קטנים, שוכרי דירות, מעמידי ערבות למכרזים, שרובם לא נמצאים בעשירונים העליונים.
גובה העמלה מעורר תמיהה. הבנק הרי מבטיח את עצמו כשהוא משעבד את כל סכום הערבות, כך שהסיכון שלו נמוך או לא קיים בכלל, ובכל זאת הוא גובה הרבה כסף תמורת הזכות לקבל ממנו נייר עם חותמת הבנק. כך קורה שביד אחת, הבנק נהנה מהכסף שנמצא אצלו ומשתמש בו להשקעות, פעילות עסקית ועשיית רווחים, ובשנייה הוא מנצל את חוסר הברירה והמצוקה של אלה שנדרשים להציג ערבות וגובה עמלות גבוהות ודרקוניות.
שלחנו שני לקוחות צעירים לבקש הצעה לערבות בנקאית מהבנק. שניהם קיבלו את אופציית שיעבוד הסכום, אחד עם עמלה של 5% לשנה, השני עם 5.5% עמלה שנתית. אף אחד מהם לא זכה לקבל הצעה של עמלה גבוהה יותר בלי לשעבד את הכסף.
כשהתקשרתי לפקיד הבנק שלי, קיבלתי את אותה ההצעה בדיוק, אבל עם ריבית במבצע של לקוח מצטיין, בסך 2.5% בלבד. אמרתי שאני יודעת שיש אפשרות לשלם עמלה יותר גבוהה, ולא לשעבד את הכסף, והוא ענה שהוא חייב לדבר עם מנהל הסניף כדי לקבל אישור.
כשהתעניינתי למה לא טרח להציע לי אותה, התפתל הפקיד (שאינו אשם כמובן, שכן הוא בורג קטנטן במערכת גדולה ופועל על פי הנחיותיה), ואמר, שהבנק מעדיף לבטח את עצמו, כי יש כל מני לקוחות בעייתיים וגם לכאלה עם דירוג אשראי גבוה, בדרך כלל מעדיפים שלא, ובכלל "הלקוחות של הסניף לא עושים מזה עניין...".
המפקח על הבנקים הבטיח, אז מה?
כבר ב-2011 נערך בוועדת הכלכלה בכנסת דיון על עמלות הערבות הבנקאית. עו"ד דב אבן אור, סיפר שם את אותו הסיפור בדיוק: "אני רוצה לספק לכם סיפור אישי בנושא הזה מול הבנק שלי", אמר עו"ד אבן אור בדיון.
"הייתי אמור להפקיד לבית המשפט ערבות בנקאית ונדרשתי לתת לבנק 15,000 שקלים, את כל סכום העירבון, ועוד 7% בשנה לבנק. למה איך יתכן שלבנק יש בטוחה של 100% מהכסף ואני חייב לשלם עמלה כלשהי כשאין שום סיכון. התשובה שקיבלתי, שיש כל מיני פרמטרים".
אהוד פלג, מנכ"ל המועצה לצרכנות, הסביר באותו דיון: "אין תחרות על העמלה הזאת, הלקוח הוא לקוח שבוי של הבנק ואז הבנק מנצל את זה ולוקח את האחוזים שהוא לוקח. אני רוצה להזכיר לוועדה שזה בדיוק המקרה שאליו כיוון 'חוק הבנקאות שירות ללקוח', כשהוא דיבר על מקרים שבהם יש מקום לנגיד להכריז על שירות כעל בר פיקוח".
בתום הדיון המפקח על הבנקים דאז, דוד זקן, הבטיח שתתבצע בדיקה לגבי גובה העמלות. עד היום ההבטחה הזאת לא קוימה.
חשוב לציים שלפי החוק הבנקים לא מחויבים להציע ללקוח את שתי האפשרויות, למרות שראוי היה שהמפקח על הבנקים יחייב אותם לפחות להציג אותן בפניו ולתת לו לבחור.
"השירותים אותם מחויבים בנקים לתת קבועים ב'חוק הבנקאות שירות ללקוח'", אומרים בבנק ישראל בתגובה. "ערבות מובטחת בפיקדון אינה אחד משירותי החובה. יחד עם זאת, למיטב ידיעתנו המוצר קיים בשוק ולא ידוע לנו על סירוב להציע אותו", כך לשון התגובה הרפה, האופיינית לצערנו לפיקוח על הבנקים.
הבנק חמדן? יש אלטרנטיבה
מי שלא מוכן או לא יכול לשים סכומי כסף נאים בצד לערבות, יכול להשתמש בשירותיהן של חברות שנותנות ערבות חוץ בנקאית.
חברת הפינטק "אובלי" היא היחידה בין חברות הפינטק שנותנת ערבות לשוכרים פרטיים (וכן למי שזקוקים לה מכל מיני סיבות אחרות) ומציעה ערבות דיגיטלית בלי פיקדון, בלי בירוקרטיה ובלי בנק, בעמלה של 6.5% בשנה - גם לשכירות עסקית ומסחרית.
"גמא", מבית "הפניקס", נותנת ערבויות לעסקים ופרטיים למטרת שכירת נכס.
גם הסטארטאפ "רנטסייף", שפועל בשת"פ עם בנק מזרחי וגופים אחרים, לפי "בדיקת זכאות" ומעניק ערבות עד 2,000,000 שקלים לעסקים בלבד, לשכירת נכס, מכרזים ורכש.
חברת האשראי "מקס", נותנת ערבות לשכירת נכס ואשראי ספקים בתחום המזון והשתייה, לעסקים בלבד שסולקים את עסקאותיהם באמצעות כרטיס האשראי מקס.
נכון שמדובר במגוון מצומצם של פתרונות, אבל לאור עזות המצח של הבנקים, שפועלים להסתיר את האופציה שלא לשעבד פיקדון לטובת הערבות, שווה להשוות בין הערבויות החוץ בנקאיות לאלה שמציע הבנק - ובכל מקרה, גם אם בוחרים בבנק, כדאי לדעת שיש עוד אפשרות חוץ מזו שמציגים לנו הפקידים.