הקריאות והזעקות על קיומו דה-פקטו של סגר לא פורמלי, לנוכח כמות המבודדים ומיעוט המבקרים במרכזי הקניות, אינן חסרות שחר. הירידה במספר הלקוחות היא עובדה שאין עליה עוררין, ועל פי נתוני המבקרים והפדיונות המדווחים, הפגיעה הכלכלית מורגשת בקרב כל העסקים הפועלים במתחמים המסחריים, וביתר שאת במתחמים הסגורים. מה שמוביל פעם נוספת לציפייה מצד בעלי העסקים, וליוזמות "התנדבותיות" מצד בעלי הנכסים, לפיהן בעלי המרכזים המסחריים שוב יהיו אלו שיישאו על גבם את הנטל הכלכלי ו"יקלו" עליהם. שייכנסו לנעלי החובה והמחויבות של המדינה והממשלה ותחתם לשאת במשמעויות ובנטל הכלכלי של המשבר (כפי שהורגלו בטעות מהעבר).
זה מטורף וחסר כל הצדקה והיגיון.
מדובר בטעות פטאלית עם השלכות קשות ובציפייה לא מוצדקת. לבעלי הנכסים יש חובות והתחייבויות עצומות משל עצמם, הם עצמם בין הנפגעים הישירים מהמגפה, ולעומת בעלי החנויות והעסקים שפועלים בתוך המרכזים המסחריים, הרי שלאלו אין למי לפנות על מנת שיקלו עליהם בנטל ההתחייבויות וההוצאות שהם מחויבים בהם.
ההשלכה המיידית של "התנדבות" חלק מבעלי הנכסים בעבר היא כפולה. האחת היא, שבעוד המדינה התוותה מתווי פיצויים עבור כל בעלי העסקים בגלים הקודמים ובתקופות הסגר, שחררה מענקים בצורה גורפת וללא אבחנה, בעלי הנכסים להלכה המשיכו בכל מצב לשאת במלוא 100% ההוצאות וההתחייבויות שלהם, גם במצב של סגר מלא. הם נאלצו לפתוח שערים ולשאת בכל ההוצאות ודי שיש בהם עסק אחד חיוני פעיל. הם חויבו להמשיך לשלם את כל העלויות - חשמל, אבטחה תחזוקה, ניקיון וביטוח של המתחם, וכמו גם להמשיך לעמוד בהחזרי המימון כסדרן ללא התחשבות. בעוד מקור הכנסות כאמור נגדע או צומצם דרמטית באין אלטרנטיבה. לכך עוד הוסיפו בעלי המרכזים ו"תרמו" פיצוי בדרך של ויתור או הקלה בדמי שכירות תוך פגיעה קשה וישירה במקורות ההכנסה למימון הוצאותיהם.
לעומתם, דווקא הרשתות הקמעוניות, לצד הורדת ההוצאות כמעט לאפס, המשיכו ואף הגדילו את היקף המכירות והפעילות באונליין, מה שהוביל לכך שאצל רבים לא נרשמה פגיעה כלכלית ואף היו שאפילו הציגו גידולי רווחיות מהותיים. הישגי רווח שהם למעשה תוצר של פטורים בתוספת מענקי הפיצויים, לרבות מענק החזרת העובדים מחל"ת אותם קיבלו מהמדינה.
הטעות השנייה נוגעת לכך שבעלי הנכסים בעצם מכריזים ואומרים למשרד האוצר "עזבו, אנחנו מסתדרים", והאוצר מאושר שהנטל והאחריות ירדה בהתנדבות מכתפיו ומוריד את הבעיה משולחנו. גם הרשתות מאושרות כי זה פיצוי ותמיכה מיידיים, פשוט, מוכח, ובלתי חוזר. רווח גדול ונקי. הבעיה העיקרית היא ש"הגיבורים" הללו עושים נזק לא רק לעצמם אלא לענף כולו, והשוכרים באים בטענות ליתר בעלי הנכסים ומנפנפים בהקלות ובפטורים שקיבלו מאחרים, תוך ציפייה ודרישה שהשאר ילכו אחריהם ויקלו עליהם גם כן. אין שום הגיון, שום הצדקה ואף סיבה לצפות ולהטיל על בעלי הנכסים להחליף את תפקידה של הממשלה ומשרד האוצר, והם לא אלו שצריכים לשלם את מחיר המגיפה. אסור שמה שקרה בגלים הקודמים יחזור על עצמו.
בשולי הדברים ייאמר שגם הביקורת הגורפת כלפי המדיניות הנוכחית אותה מובילה הממשלה היא מוצדקת רק חלקית, שכן הדרך הנכונה והנדרשת היא לפעול כפי שהממשלה פועלת על פי היגיון כלכלי ושכל ישר. אין חולק, וגם האוצר והממשלה מפנימים שהמדינה אכן צריכה ומחובתה לפצות בעלי עסקים, אלו שבאמת מתמודדים עם פגיעה כלכלית אמיתית ולא פשוטה ועם מאבק קיומי. רק שאין לחזור על אותן הטעויות שעשתה הממשלה זו שלפניה, כאשר השתוללה וחילקה כספים בצורה לא מבוקרת, לא פרופורציונלית וללא קריטריונים ברורים ומוגדרים מראש, מה שהביא אז להעמקת הבור התקציבי שעליו כולנו משלמים היום וכנראה עוד נמשיך לשלם במשך דורות.
הממשלה צריכה לפעול על בסיס הנתונים הפורמאלי שבידה, ביחד עם הקריטריונים ופרמטרים שיקבעו לזכאים לתמיכה, כגון דיווחי מע"מ, דוחות רווח והצהרות, ולהעניק תמיכה מיידית לעסקים שזקוקים לכך לקיומם, ולהבחין מבניהם את העסקים עם החוסן הגבוהה שמצופה מהם להתמודד ולעבור תקופות קשות, וודאי עם אלו שהניבו רווחים יפים מאוד בשנה/שנתיים החולפת ויש להם את הרזרבות. לאחר מכן, הרי שמי מבעלי העסקים שהצהיר ודיווח הערכה לא נכונה יצטרך להתמודד עם ההשלכות והחזר המענקים. מי שבאמת זקוק לסיוע צריך לקבל סיוע, אבל מה שברור הוא החלוקה לא צריכה להיות שווה. בהבנה שמהמציאות לא ניתן להתעלם, יש מגיפה וכולם מתמודדים איתה. אסור לאפשר שהיחידים שישלמו את המחיר הם בעלי המרכזים המסחריים.
כותב הטור הוא מנהל פיתוח עסקי בחברת תנופורט