וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"בכל פעם חושבים שניצחנו את הקורונה ובכל פעם מופתעים מחדש"

עודכן לאחרונה: 3.2.2022 / 13:47

הוא ידע תמיד שיהיה רופא וחלם גם לטוס, אבל בגלל המשקפיים "הסתפק" ב-669. היום הוא עומד בראש אחד מבתי החולים הגדולים והמוערכים במדינה ובשיחה אישית הוא משחזר את הרגע שבו הובהל לטפל בביתו שנפצעה אנושות ומספר על הקושי בניהול מערכת שאותה "מישהו החליט לייבש"

שם: פרופ' מיקי (מיכאל) הלברטל, מנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם ויו"ר פורום מנהלי בתי החולים הממשלתיים.

מי אני: וורקוהוליק, טוטאליסט, מחויב מאוד לרפואה ומחובר אליה, איש של אנשים. מאוד מתקשה עם בינוניות, שואף למצוינות ונגיש לחלוטין.

שורשים: הוריו של אבא מהעיר דנציג בגרמניה (כיום גדנסק בפולין. ל.ר). סבא, שהיה תעשיין, אדם משמעותי, דעתן ופטריארכלי, זיהה במהלך שנות ה-20' של המאה הקודמת את מה שהולך לקרות, אסף את רוב המשפחה, השיג סרטיפיקטים והם התיישבו בתל אביב. בארץ היו לו מטעי זיתים ובתי בד לייצור שמן. הם ילדו ארבעה ילדים, אחד מהם נפטר בגרמניה והשני נספה בהפצצת המטוסים המצרית על תל אביב, טרגדיה קשה.

משפחתה החרדית של אמא, מפולין. סבא היה צייר וצבע מומחה, אומן בנשמתו, וסבתא ציונית נלהבת שבלי שום קשר לעליית הנאצים, שכנעה את רב הקהילה להתיר להם לעלות לארץ. הם הגיעו בתחילת שנות ה- 20' לנווה צדק וגרו בבית שלוש. כשפרצו הפרעות ביפו, מישהו אמר להם שמקימים עיר חרדית.

סבא קנה קרקע בבני ברק ובנה שם בית על קומות שבו גרה כל המשפחה, וגם אני, עד גיל שש.
אמא, שהייתה חילונית לגמרי, פגשה את אבא בפעילות של "ההגנה" בתל אביב, הם התחתנו, עברו לבני ברק ומשם לצפון תל אביב. אבא הקים מפעל עור ואחר כך היה ממייסדי חברת "עסיס". ב- 1976 עזב ומונה לסמנכ"ל ב"יכין חכ"ל" ושימש כראש לשכת המסחר של ישראל-צרפת.

הילדות שלי: גדלתי בתל אביב, ובתיכון למדתי ב"עירוני ד"'. תמיד אהבתי טיסה, אבל בגלל המשקפים ידעתי שלא אוכל להתקבל לקורס טיס וכנער עבדתי ב"שדה דב", וטסתי לא מעט. הייתי חבר בחוג נוער של החברה להגנת הטבע שבמסגרתו סימנו שבילים ומאז ומתמיד ידעתי שאהיה רופא.

במשפחה המורחבת שלנו, שהיא עצומה, יש לי 4 בני דודים, יש לא מעט רופאים. כשהוסמכתי הייתי הרופא העשירי בשבט. התגייסתי ליחידת החילוץ 669 ואחרי השחרור התקבלתי ללימודי רפואה בטכניון.

רפואה: במהלך הלימודים עבדתי כפרמדיק טיפול נמרץ במד"א, למגינת ליבו של סבא, שרצה לממן לי אותם. הייתי מחובר לכירורגיה וטיפול נמרץ. התקבלתי לכירורגיה ברמב"ם ובמשך שנה וחצי הייתי רופא בית ללא התמחות בטיפול נמרץ, ואז החלטתי לעשות התמחות בילדים ובמקביל המשכתי לעבוד בטיפול נמרץ. ב

מהלך ההתמחות החליטו לפתוח תחום של ניתוחים במומי לב בילדים, שהיה ייחודי בתחילת שנות ה- 90', וביקשו ממני לנסוע לאנגליה וללמוד שם טיפול נמרץ לב לילדים. השארתי את אשתי ושלושת הילדים בארץ והייתי שם שמונה חודשים לבד, באתי לבקר בארץ פעם אחת.

כשחזרתי סיימתי את ההתמחות בילדים, הקמתי במקביל את היחידה לטיפול נמרץ לב לילדים ועד 2009 עמדתי בראשה. ב- 1996, אחרי שעבדנו כמו משוגעים, רצינו לחוות משהו אחר והחלטנו לצאת לטורונטו עם ארבעת הילדים, עבדתי שם בבית חולים לילדים במשך שנתיים.

ד"ר מיקי הלברטל, מנכ"ל רמב"ם. דוברות רמב"ם,
"מאז ומתמיד ידעתי שאהיה רופא"/דוברות רמב"ם

התאונה ששינתה את חיינו

תאונה: ביום חורף אחד, במרץ, אשתי הייתה צריכה לטוס לישראל ואני נשארתי עם הילדים. יש לי שם משפחה ענפה, ואת הדס, הקטנה, שהייתה כמעט בת שנתיים, השארתי אצל האופר של בן הדוד שלי, שהייתה לו ילדה צעירה בשנה ממנה. האופר לקחה את שתי הבנות לטיול בפארק, עברה במעבר חציה באור ירוק ואוטו פגע בעגלה והעיף את הבנות למרחק גדול.

אני הייתי בבית החולים ושמעתי קוד של תאונת דרכים. מישהו נכנס וקרא לי לבוא במהירות לטיפול נמרץ. כשהלכתי לכיוון המחלקה הבנתי שיש שתי ילדות במצב אנוש וכשנכנסתי שמעתי שהצוות אומר, "זה האבא". ואז אתה משתמש במקצועיות שלך. יש הרבה דלתות מסתובבות בחיים וכשהדס נפצעה הבנתי למה עשיתי דווקא את המסלול המקצועי שעשיתי. קבעו לה מוות כמה פעמים, והצלנו את שתיהן. יש לה בעיות מוטוריות, בעיות זיכרון, ראיה, בעיה שפתית, היא גרה בכישור, קיבוץ עם אנשים מיוחדים במצב שיקומי, ובעוד כמה שבועות היא תהיה בת 26, ילדה מדהימה.

מרלין: אשתי, אהבת חיי, אישה מדהימה, מיוחדת, צבעונית ומחויבת, היום היא אומנית. היא עלתה לארץ מדרום אפריקה בגיל 15. נפגשנו בח"א, התחתנו, יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים בזיכרון יעקב ויש לנו בית בכישור. במשך 17 שנים מרלין הייתה המשקמת הראשית של הדס, רצה איתה לטיפולים, וטיפלה ביתר הילדים.

רמב"ם: כשחזרנו לארץ המשכתי לעבוד בטיפול נמרץ בילדים ובמקביל הייתה לי חברה להטסה בינלאומית של חולים. אחרי 23 שנים בטיפול נמרץ, התלבטתי מה לעשות הלאה וקיבלתי הצעה להצטרף להנהלת בית החולים. עשיתי תואר שני במנהל מערכות בריאות ושנתיים התמחות בניהול רפואי, ואז מוניתי לסגן מנהל בית החולים פרופ' רפי ביאר.

לא שאפתי להפוך למנכ"ל רמב"ם. הייתי מוכן להיות הסגן של רפי עד הפנסיה, כי הסתדרנו מצוין, אבל ככה יצא ושבדיוק לפני שלוש שנים התמניתי לתפקיד. אני מכיר מצוין את האנשים ואת המקום, שעבר שינוי מדהים תחת רפי, עם פיתוח וחזון, והיום אני מנהל 6000 עובדים והוא אחד מהם, כי מה שמוביל אותי ואותו היא המחויבות לרפואה הציבורית ולא לאגו. אני אוהב את בית החולים, מעולם לא הייתה לי קליניקה פרטית, לא בדקתי כמה אני מרוויח ונדמה לי שככל שעליתי בסולם הדרגות השכר שלי ירד. אני מכהן גם כיו"ר פורום רופאי בתי החולים הממשלתיים.

מנהל בית החולים רמב"ם מיקי הלברטל. -, אתר רשמי
"עצוב שבמדינת ישראל מערכת הבריאות מורעבת ביד מכוונת"/אתר רשמי, -

"אחרי המשבר באה היסטריה, אז שולפים פתרונות במקום אסטרטגיה"

ייבוש בתי החולים: מאוד עצוב שבמדינת ישראל מערכת הבריאות מורעבת ביד מכוונת. המערכה הזאת מצטיינת ומובילה, ומי שרואה את התוצאות שלה לא מאמין איך אנחנו מגיעים אליה בהשקעה כל כך נמוכה.

למזלנו העובדים מחזיקים את האצבע בסכר כדי שלא יתמוטט - ויש מי שמנצלים את זה בצורה צינית. זה כמו הסוס שבכל יום מורידים לו קצת מהאוכל ובסוף יגידו שהוא חירש. אם מדינת ישראל חושבת שלאזרחיה מגיעה בריאות טובה, שתפעל ומהר. לבעלי הסמכויות הכלכליות יש אפס אחריות וכולה מוטלת עלינו.

קיבוץ תרומות: מאז שלקחתי את הניהול אנחנו לא בגירעון. התקציב הבסיסי של ביה"ח לא מספיק ואין בכלל תקציב למחקר ופיתוח, הכל בנוי על פילנתרופיה. המשכנו לפתח את בית החולים בבינוי ותשתיות בזכות שותפים למצוינות. חלק מהאתגר הוא למצוא אותם ואנחנו עומדים בו בעזרת התרמות בחו"ל. אחד התפקידים המשמעותיים שלי כמנכ"ל הוא להביא משאבים ובשביל הפעילות השוטפת עושה ההנהלה האיכותית שלי. אני אחראי על הבאת המשאבים, שזה כולל גם פגישות ותחינות באוצר.

קורונה: בהתחלה הייתה אי וודאות, אבל היום, שנתיים בתוך האירוע, לא עשינו מעבר מקרב הבלימה להתקפה או יוזמה. אנחנו רק בקרב בלימה, עוברים מגל לגל, ממשבר למשבר. בכל פעם חושבים שניצחנו את הנגיף ובכל פעם מופתעים מחדש שזה לא קורה. מנהלים את האירוע בצורה משברית ומיד אחרי המשבר באה היסטריה, ואז שולפים פתרונות במקום אסטרטגיה.

פגיעה בילדים: אני יכול להבין את המשבר הגדול והפגיעה הנפשית והחברתית בילדים ובנוער. הראו לנו מה קורה בבתי הספר לילדים בכיתות א' ו- ב' שלא מקבלים סמכות, וככה אנחנו מאבדים דורות, ולכן אני מתחבר למגמה שרוצה להחזיר אותם לשגרה. הבעיה היא הסיכון הגדול. אם מערכת הבריאות הייתה יכולה לספוג יותר, היה לי קל יותר עם זה, אבל כרגע אין לנו את האפשרות לתת מענה מיטבי לכל החולים.

הבטיחו לנו בגל הרביעי לתת משאבים לחיזוק את העמידות של בתי החולים, וזה לא קרה. המצב מאוד מאתגר, התחלואה גבוהה מאוד ואליה נלווים מאות אנשי צוות שנמצאים בבידוד ולכן אנחנו מתקשים לתת טיפול איכותי. אנחנו עובדים על מזל ואני מקווה שהוא לא ייגמר. משחקים פה ברולטה רפואית.

ד"ר מיקי הלברטל מנהל ביה"ח מתחסן לנגיף הקורונה בבי"ח רמב"ם, 20 בדצמבר 2020. דוברות בית החולים, אתר רשמי
מקבל את זריקת החיסון בסבב הראשון, דצמבר 2020/אתר רשמי, דוברות בית החולים

"אני מבשל ונהנה מיין טוב ומאוכל טוב"

אלימות: ברמב"ם היינו חלק מפיילוט שהכניס נקודות משטרה לתוך בתי חולים. הצוות שעובד במסירות מסביב לשעון, חווה אלימות יומיומית וזה נורא. ב- 2020 תועדו אצלנו כאלף אירוע אלימות ו- 60 אירועים עם ניידות, וב- 2021 כ- 1,700 אירועי אלימות ו- 90 אירועים עם ניידות. לפני כמה שבועות בני משפחה היכו צוות באונקולוגית כי לדעתם הטיפול לא היה הולם. יש לא מעט אירועים שמתחילים מחוץ לבית החולים, סכסוך בין אנשים או משפחות, תאונת דרכים, שנכנסים לטיפול אצלנו ומסתיימים בשבירת דלתות וציוד.

הקמת בית חולים בצפון: הכרחי. בהסתכלות קדימה, ב- 2045 יהיו חסרות 12,000 מיטות. רמב"ם אמור לגדול מ- 1,100 מיטות היום ל- 2,000 בעתיד ואני עושה תב"ע חדשה בכולל החלפה של חלק מהמבנים הקיימים.

תרופות פגות תוקף: הפרשה הזאת הייתה טרום תקופתי. יחד עם זאת, לקחתי אחריות, אך נאסר עלינו לעשות כל בדיקה בגלל שיש חקירה משטרתית. זה אירוע מאוד קשה לבית החולים, כי בסיס העבודה שלנו הן שקיפות ואמינות בינינו לבין המטופלים, שבר גדול מאוד.

מתמחים: בזמננו היינו עושים בין 10 ל- 15 תורניות לחודש, שתי תורנויות רצופות ובאנגליה הייתי עושה 96 שעות רצופות וזה לא בסדר. צריך לעשות שינוי אבל בלי לפגוע במטופלים, ברמת הרפואה ובתנאי העבודה של המתמחים. אני חושש שזה יהיה מורכב בלו"ז שנקבע, כי צריך להיות זהירים וחייבים מספיק משאבים, שעדיין אין.

פנאי: אין הרבה. אנחנו אוהבים לטייל, להיות עם חברים, אני מבשל ונהנה מיין ואוכל טוב. אנחנו מגדלים שלושה כלבים וארבעה חתולים.

צופה פני עתיד: ב- 31 באוגוסט 2025, כשימלאו לי 67, אני אצא לפנסיה ואפרוש מניהול, יכול להיות גם שזה יקרה קודם. מה אחרי? נראה. לא אתבטל.

"תקציר מנהלים" עם פרופ' מיקי הלברטל יתפרסם גם במגזין "עסקים" של מעריב, שישי, 4.2

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully