בחודשים האחרונים מתקיים שיח רחב ומתמשך לגבי השאלה האם הזינוק באינפלציה הוא זמני או קבוע. להערכתי, השינויים בסביבה הכלכלית הנם כאלו אשר מגדילים את הסיכוי כי בשנים הקרובות נימצא בסביבת אינפלציה גבוהה יותר מזו אליה הורגלנו בעשור או שניים האחרונים.
אם זהו אכן המצב, כדאי לתת את הדעת על עניין שהעיסוק בו מועט: אינפלציה אינה מכה בכולם באופן שווה. ישנם אלו בהם היא פוגעת יותר. ישנם גם אלו עמם היא יכולה אף להיטיב. מבט על הנושא דרך הפריזמה הפיננסית של יחסי לווה-מלווה מספק זוית ייחודית על התופעה.
באופן כללי, אינפלציה בלתי-צפויה מהווה העברת ערך מהאזרחים למדינה, ובמידה מסוימת גם לחברות עסקיות. כמו כן, ככל שמדובר באזרחים, היא פוגעת יותר במבוגרים מאשר בצעירים.
שחיקה בערך הכסף פוגעת במלווים וטובה ללווים. אם לקחתי הלוואה (שאינה צמודת-אינפלציה) של 1,000 שקלים לחמש שנים, כאשר תגיע לפרעון בסוף התקופה, אדרש להחזיר 1,000 שקלים. אך, בסביבה אינפלציונית בה יש שחיקה של ערך הכסף, 1,000 שקלים שאחזיר בעוד חמש שנים יהיו שווים פחות, כך שאצא נשכר מהמהלך.
מי הם הלווים הגדולים ביותר היכולים באופן זה להנות מהעליה באינפלציה? המדינות. מדינות מגייסות חוב בהיקפים גדולים -- היקפים אשר הלכו וגדלו בשנים האחרונות -- בעיקר דרך הנפקת אגרות-חוב (שהנן, למעשה, סוג של הלוואה סחירה).
החלק הארי של אגרות-החוב הממשלתיות אינו צמוד לאינפלציה. בבואן להחזיר את החוב, נהנות המדינות מהשחיקה בערך הכסף. ראוי לציין כי מדינת ישראל היא במצב קצת שונה: מסיבות היסטוריות (היפר-אינפלציה בשנות ה-1980), כחצי מהחוב הממשלתי הנו צמוד-אינפלציה.
חברות עסקיות הן לעיתים לוות ולעיתים מלוות, ועל כן עקרונית נמצאות משני צידי המתרס -- אך בשקלול כללי, הן נוטות יותר לצד הלווה, ועל כן, גם הן נהנות, לפחות במידה מסוימת, משחיקת ההלוואות שנטלו.
אנחנו מלווים כסף למדינה?
בצד השני של המטבע (תרתי משמע), המפסיד הוא נותן ההלוואה. מי מממן את המדינות ואת החברות, רוכש את אגרות-החוב שהן מנפיקות? ציבור האזרחים. האזרחים מושקעים באגרות-החוב באופן ישיר או באופן עקיף דרך תכניות החסכון שלהם (קרנות פנסיה, וכו'). בנוסף, האזרחים מפסידים, כמובן, גם כצרכנים כאשר עליית מחירי המוצרים מביאה לכך כי המשכורת או הקצבה הקבועה מאפשרת לרכוש כמות הולכת ופוחתת של מוצרים ושירותים.
האזרחים הנפגעים יותר מכל הם אלו הנוטים להחזיק חלק גדול יותר מנכסיהם במזומן ובאגרות-חוב - נכסים הנשחקים באינפלציה - ואלו שאינם לווים בעצמם. בדרך כלל, אלו האזרחים המבוגרים יותר.
הצעירים, לא רק שהנם, במקרים רבים, לווים בעצמם (משכנתא, הלוואות רכב, ועוד), ועל כן אולי נהנים במידה מסוימת מהאינפלציה, אלא גם שתמהיל הנכסים הפיננסיים שהם מחזיקים מוטה פחות לאגרות-חוב ויותר למניות.
מניות מייצגות בעלות חלקית בחברה עסקית ושומרות על ערכן הריאלי טוב יותר. הדבר ניכר בבחינת התפלגות נכסי קופות הגמל לפי מסלולי הגיל השונים. במסלול הגמל המיועד לבני 60 ומעלה, החשיפה לאגרות-חוב, הלוואות, פקדונות ומזומנים מסתכמת באופן טיפוסי בכ-60-70% מסך נכסי הקופות, בעוד ההקצאה למניות הנה כ- 20% בלבד (הקצאה ל-'השקעות אחרות' משלימה את התמונה ל-100%).
הפגיעה הקשה יותר, בעיקר בחוסכים המבוגרים
לעומת זאת, במסלול המיועד לבני 50 ומטה, ההקצאה לחוב לסוגיו ולמזומנים הנה כ-40-45% בלבד, בעוד החשיפה למניות היא כ-40-45% -- כלומר כפליים מזו המצויה במסלול למבוגרים 60-פלוס. החשיפה המוגברת של צעירים למניות הנה הגיונית לאור אופק ההשקעה הארוך יותר, ומכאן יכולתם לשאת בסיכונים גבוהים יותר בתיק הנכסים הפיננסיים.
לסיכום, מבט דרך הפריזמה הפיננסית של יחסי לווה-מלווה מספק זווית אחרת, ייחודית, לגבי מידת השפעת האינפלציה על גורמים שונים בכלכלה. ככל שהיא פוגעת במלווים וטובה ללווים, השפעתה אינה שווה. אינפלציה יכולה אמנם להיטיב עם לווים גדולים, המדינה וחברות עסקיות, אך היא פוגעת באזרחים, ובעיקר במבוגרים שבהם - לא רק כצרכנים, אלא גם כבעלי פנסיות ומחזיקי נכסים פיננסים.