שם: עו"ד אורית פרקש, בת 51, שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה.
מי אני: אדם של עבודה, אוהבת דיבורים רק עד נקודה מסוימת, כשאני מאמינה במשהו אני דוחפת עד שזה יקרה.
שורשים: משפחתו של אבא מכפר בטרנסילבניה, רומניה. כשפרצה המלחמה אחיו הגדול, ישראל, גויס לצבא, המשפחה ברחה לישראל והגיעה למעברת "זרנוגה", ליד רחובות. אמא, שנולדה בארץ, באה ממשפחה ציונית מאזור כפרי בפולין. לפני שעלו לארץ סבא וסבתא ניסו לשכנע את הקרובים להצטרף אליהם ולא הצליחו. אני זוכרת את סבתא יושבת במטבח ומתחילה לבכות פתאום, עד סוף ימיה היא סירבה לחזור לפולין ולא קנתה מוצרים מתוצרת גרמניה.
אבא נסע ללמוד בניו יורק הנדסת מכונות לתואר ראשון ושני ב- NYU, ופגש שם את אמא, שהייתה מורה צעירה ונסעה לכמה שנים ללמד בטורונטו וניו יורק. אחותי הגדולה נולדה בארה"ב וכשחזרו ארצה, אמא הייתה בחודש תשיעי ואני נולדתי בפ"ת ואז עברנו לאשדוד, אבא עבד עד הפנסיה כמהנדס ב"אלתא" ונטע בנו את האהבה להשכלה - אמר שהיא כמו טבעת זהב על האצבע. אמא הייתה מורה בבית ספר יסודי ואחר כך בחינוך מיוחד. הם השקיעו בארבעתנו את הנשמה.
הילדות שלי: אשדוד. היה לנו בית קלאסי, מסורתי, עם אמא שמחכה לנו עם ארוחת צהריים בבית, הכי רחוק מפוליטיקה שאפשר לדמיין. אהבתי את אשדוד, את הים והבריכה בקיץ, ללכת יחפה, את בני עקיבא.
הייתי הולכת ברגל שעה כדי להגיע לפעולה ובאפיקומן ביקשתי באופן קבוע רשות לצאת למחנה עם כולם. אהבתי לצייר, לשחק בהצגות, למדתי פסנתר המון שנים, הגעתי לרמה מאוד גבוהה, היו לי מורות רוסיות קפדניות וההורים רצו שאהיה פסנתרנית. כשהגעתי לנקודת ההחלטה אם ללכת לקריירה מקצוענית, מה שדרש שעות על שעות של אימונים, החלטתי לוותר.
אמנה: בכיתה ט' עברתי ללמוד באולפנת "אמנה" בכפר סבא, ילדה שבאה מבית גדול עם חדר משלה, פתאום מוצאת את עצמה חולקת חדר עם עוד שלוש בנות, יוצאת פעם בשבועיים או פעם בחודש וכל כך מתגעגעת הביתה. זאת הסיבה שאני גרה בירושלים, לתת לילדים שלי את החינוך הכי טוב. היה לי ברור שהם לא ילכו לפנימייה.
למדתי במגמת כימיה ומתימטיקה, הייתי מקובלת, בדרנית, חברותית מאוד, ולקחתי את הלימודים מאוד ברצינות. התלבטתי אם להיות רופאה, כמו שני האחים הגדולים והגיסים שלי, או ללמוד משפטים. אבל אחרי שעשיתי שירות לאומי בשערי צדק, עם העומס של הטיפולים באנשים שחלו בסרטן המעי, הבנתי שזה לא בשבילי, אבל בכל זאת נרשמתי ללימודי רפואה, רפואת שיניים, אדריכלות ומשפטים. התקבלתי לכולם, ובחרתי במשפטים.
משפטים: חשבתי שהמקצוע הזה ייתן ביטוי ליכולות ולחוזקות שלי. הייתי הראשונה מהמשפחה שלמדה את זה. יש לי הערכה גדולה מאוד לרופאים ולא יתכן שיוצאים כל כך מעט רופאים בשנה מהאוניברסיטאות שלנו. למדתי שנה בבר אילן ואז עברתי לעברית, עבדתי בניקוי מדרגות. את ההתמחות עשיתי אצל דליה דורנר במחוזי ובעליון, שהשפיעה על ה- DNA המקצועי שלי.
אם הייתי מגיעה אחרי שש ועשרה בבוקר זה נחשב מבחינתה איחור. הייתה תקופה שחשבתי להיות שופטת.
רשות התחרות: את החלק השני של ההתמחות עשיתי במשרד של "שמרון מולכו" ונשארתי לעבוד שם כמה שנים. כשנפתחה האפשרות לעבור למגזר הציבורי ברשות להגבלים עסקיים, שמחתי, כי הנושאים הכלכליים תמיד בערו בי ורציתי לגעת בצורה רחבה בחיים של אנשים. מהניסיון שלי כתובעת, לרשות התחרות יש את כלים עוצמתיים להילחם ביוקר המחיה, הבעיה האקוטית של החברה הישראלית, ולצערי יש דברים שלא נעשו בשנים הקודמות.
רפורמת התמרוקים: הטיפול ביוקר המחיה חייב להיות בכל הזרועות הממשלתיות. בחוק ההסדרים העברנו את רפורמת הייבוא והתמרוקים, צעד היסטורי שאמור להוזיל בעשרות אחוזים את מה שאנחנו משלמים עליהם בגלל שיש שני יבואנים שמחזיקים בשוק.
הרפורמה הייתה אמורה לעבור בשני טאקטים, להתחיל בסבון ושמפו, כשמשחות השיניים, קצף הגילוח והטואלטיקה היו אמורים להיכנס אליה בעוד שנתיים. הצלחתי, בגיבוי שר האוצר, לקצר את זה לשנה וחצי ואני מדברת אתו ועם שר הבריאות כדי להחיל אותה כבר עכשיו, חבל על כל רגע.
חינוך חינם: אני פועלת כדי להטמיע חינוך חינם לילדים בגילאי אפס עד שלוש. זוג צעיר שצריך להכניס שלושה פעוטות למעונות, מוציא כל חודש סכום שווה ערך למשכנתא שלו ויש כאן גם ערך של צמצום פערים. נשים לא יוצאות לעבוד כי הן עושות את החשבון שיוציאו יותר מאשר יכניסו. אפשר להתחיל משכבת גיל אחת ולראות בזה השקעה שתוציא נשים לעבודה ולא הוצאה.
קרן העושר: כשהגעתי לכנסת גיליתי שקרן האושר לא פעילה, כי חברות משאבי האנרגיה מתווכחות על השומה והמנגנון אפשר להן לא לשלם את התמלוגים כל עוד הנושא במחלוקת. החוק שקידמתי עם שר האוצר, ואני מודה לו על זה, קובע שקודם משלמים ואחר כך מתווכחים. המנגנון כבר קיים. יש זכות לערער פעם אחת וכשרשות המיסים מוציאה צו, הם חייבים לשלם. כשבקרן יצטברו מעל למיליארד שקלים, היא תתחיל לפעול ואזרחי ישראל יוכלו ליהנות ממנה.
עודד הכהן: בעלי, עורך דין בעל משרד פרטי. הוא תמיד לצידי, מאמין בי ומלווה אותי ברגעים הקשים. הכרנו בלימודים באוניברסיטה מרחוק, דרך חברים משותפים. בסוף הלימודים הפכנו לזוג ומשם הכל רץ מהר. הוא נולד בלונדון ובניגוד לישראלי הטיפוסי הוא ג'נטלמן, נגן גיטרה וזמר, ההורים שלי אוהבים אותו יותר ממני. החיבור שלנו היה דרך המוסיקה, כשראה אותי מנגנת על פסנתר. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים בירושלים.
רשות החשמל: אחרי חמש שנים ברשות להגבלים טילפנו אלי מרשות החשמל, שחיפשו מישהו שמבין בדיני תחרות, והציעו לי להיות היועצת המשפטית. התאהבתי בתחום. תוך כדי עבודה טסתי לשנה להרווארד ללמוד מנהל ציבורי עם שלושה ילדים קטנים ובעלי.
שם קיבלתי את האמונה שאוכל להוביל בעצמי את הארגון. כשחזרנו מוניתי לתפקיד יושבת הראש, הייתי מעורבת בתקופה היסטורית של כניסת הגז הטבעי, פתיחת המשק הישראלי לאנרגיה סולארית ומשבר הגז עם מצריים, תפקיד קשה עם המון לחצים מול חברות ענק חזקות, חברת החשמל והוועד שלה.
הדחה: אחד הרגעים הקשים שחוויתי ברמה האישית והמקצועית. ב- 2016, כשהגעתי לטפל בשוק הגז, היה ברור לי שצריך לתקן את החוזה שנחתם מול חברת החשמל, כי הציבור היה אמור לשלם הרבה יותר מדי, ורציתי שיהיה מחיר גג כדי להגן עליו. הוצאתי מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר האנרגיה שצריך לטפל בעניין מידית.
עדיין לא ברור לי מה היה שם, אבל אני יודעת שזה היה אחד האירועים הכי לא מקצועיים שיש. רשות החשמל הודרה מהדיונים ולא ניתנה לי ההזדמנות להשמיע את דעתי.
נשברו לי אז הרבה אמונות שהיו לי על השירות הציבורי. עשיתי מה שחשבתי שנכון והאנשים שהיו לידי השאירו אותי לבד. בדיעבד אני יכולה להגיד שאני שלמה עם עצמי וגאה בהישגים שהבאתי ושינו את השוק החשמל. נפגשתי עם יובל שטייניץ, שר האנרגיה אז, שהיה מעורב בהדחה שלי, לארוחת צהריים כדי לישר הדורים. הסכמנו שלא להסכים. מעולם לא דיברתי עם נתניהו על האירוע.
פוליטיקה: יצאתי לשוק הפרטי כדי להתרחק והתחלתי לעבוד במשרד "גולדפרב זליגמן" כראש מחלקת אנרגיה, רגולציה ותשתיות. פתאום קיבלתי ווטסאפ, "שלום, קוראים לי חילי טרופר, בואי נפגש לקפה". לא תכננתי להיכנס לפוליטיקה ובני גנץ בדיוק נכנס לשם, ומשהו בו דיבר אלי. נפגשנו והרגשתי שהוא חושב כמוני ודברים שמפריעים לו גם מפריעים לי, רצינו ממשלה מקצועית לעשות את הדברים אחרת.
התלבטתי עד לרגע האחרון, כי גולדפרב היה משרד מצוין, הרווחתי טוב והילדים התנגדו התנגדות מוחלטת לפוליטיקה, בגלל שראו איך נפגעתי.
לא ישנתי כל הלילה. ידעתי למה אני נכנסת, כי חוויתי את העולם הזה. שלוש שנים, ארבע מערכות בחירות, חמישה גלי קורונה, אני עוברת חוויית חיים. להיות שרה בממשלה, חברה בקבינט הביטחוני ובקבינט הקורונה, להיות שרת התיירות לפתוח את האיים הירוקים ואת החרמון שוב למבקרים, לדאוג לבעלי הצימרים.
בני גנץ: אני לא מקבלת את האמירה שהוא כל הזמן ברוגז. הוא שר בטחון מעולה, הכי חברתי שהיה אי פעם, הוא דאג לצוללי הקישון, והעביר את אגף המודיעין לנגב. הפנסיות לאנשי הקבע הן בנפשו וחלק מהאטרקטיביות של צה"ל ולכן הוא נלחם עליהן.
הייטק: התחום עובר תהליך התבגרות ויש מחסור בכ"א, זו המשימה הגדולה שלנו, כי החברות אומרות שהן על סף קריסה. מה שמטריד הוא שאין בו ערבים, חרדים, נשים ופריפריה, ויש פה הזדמנות חברתית יוצאת דופן. הנחיתי את רשות החדשנות לקדם שילוב של האוכלוסיות האלה לתפקידים של גרפיקאים, מנהלי מוצר ומנהלי מכירות.
בעלייה הנוכחית מאוקראינה ורוסיה יש הזדמנות לקליטת עובדים, שלא תבוא על חשבון הישראלים. אני לא יכולה להרחיב על זה כרגע, אבל חברות הייטק שנמצאת באזורי העימות התעניינו בהעתקתן לארץ. אני בעד, כי כל חברת הייטק, מו"פ או סטארט אפ שבאים לכאן הם ברכה לכלכלה, למיסים ולעובדים.
קריפטו: עולם מרתק עם הזדמנויות ואתגרים והוא כאן, נוכח, והכלכלות בעולם מקבלות אותו. ישראל אל יכולה להפסיד את ההזדמנויות שיש בו ולכן אנחנו חייבים לקבוע רגולציה שתשמור על הצרכן, אבל תאפשר להשתמש בו ולחברות לפתח את העולם הזה.
יוניקוד: תכנית שאני מקדמת עם משרד החינוך כדי שילדים יתחילו ללמוד קוד מגיל גן ועד כיתה ח', כדי לחשוף אותם לעולם הזה וכדי שכל ילד יוכל לבחור אם להגיע להייטק. בשנה הבאה יתחיל פיילוט בכיתות ח' ובגן חובה.
פנאי: אוהבת לטייל וללכת ברגל, וסקי שעשיתי לפני הקורונה. אחרי המשבר שעברתי למדתי שהעוגן שלי הוא המשפחה ולבחור את מי להכניס לחיי.
צופה פני עתיד: להיות במקום שבו אני משפיעה, להביא את הפריפריה החברתית להייטק ולהיות בתפקידים כלכליים בכירים, ובמקום של עשייה ליד בני גנץ.
הריאיון המלא עם אורית פרקש הכהן יתפרסם גם במוסף "עסקים" של מעריב, שישי, 25.3.