איש העסקים איתן ורטהיימר הלך לעולמו. מלבד הצער המשפחתי הגדול וצערה של קהילת העסקים בישראל ושל גופים רבים אותם ייסד ובהם תמך, מותו היא עוד אבן פינה שהוסרה מיסודות התעשייה הישראלית, שנבנתה בעמל רב לאורך שנים ואפשרה את יישומה של כלכלת ישראל בשנותיה הראשונות וגם בעשורים לאחר מכן.
כמעט בכל הידיעות על מותו נאמר כי היה "בין עמודי התווך של התעשייה הישראלית". אין דבר יותר נכון לומר על איש שנשם וחי תעשייה עוד בהיותו בחור צעיר בגיל 24, הגיל בו ניסה לראשונה להשתלב כעובד ייצור במפעל ישקר אותה הקים אביו סטף - עוד שכבה עבה של אהבת האדמה והעבודה שעליה בנויה התעשייה בישראל.
איתן, כמו אבא שלו הם אור בוהק המאיר על תעשייה ותיקה. זרקור על מפעלים ועל אנשי עבודת הכפיים שלעיתים קרובות נדמה שכבר אין לנו מספיק מהם. דור מייסדים שהבין כי כלכלת ישראל שייכת לישראלים וכי בלי תעשייה כחול לבן עתיד המדינה יהיה ורוד הרבה פחות. לא סתם, אחד הדרישות של איתן וסטף כאשר מכרו את ישקר לוורן באפט, הייתה שהמפעל יישאר בישראל, העבודה תהיה כחול לבן והייצור יהיה מקומי. הם הבינו את המשמעות האדירה שבכך.
לא הכרתי את איתן באופן אישי, אך כמי שהקים בעצמו מפעל לפני 50 שנה שצמח לקבוצת חברות, וכבן דורו של אביו, סטף יבדל לחיים ארוכים, אני יכול להזדהות ולחוש את האהבה של איתן לתעשייה ולצורך לפרוץ בה גבולות. להפוך אותה לשם דבר ברמה העולמית, כזאת שתהווה דוגמא לאיכות החומר (הגולמי והאנושי) עבור כולם.
השמת תו תקן כי מוצר זה נעשה בישראל והמשמעות שלו לא משתמעת לשני פנים. כתוצאה מאהבה זו, אני יכול להבין אף את הצורך להתבסס על העבר אך תמיד להסתכל קדימה. כיצד עוד נוכל לפתח עצמאות כלכלית למדינת ישראל כזאת התלויה אך ורק בנו.
עם השנים המציאות משתנה ועל מנת להישאר רלוונטי יש צורך להסתגל לשינויים. אך אין הדבר אומר כי צריך לשנות את האופי. הדורות הוותיקים של התעשייה הישראלית, שבגאווה אני מחשיב עצמי כחלק ממנו, ידעו כיצד להשתנות, אך יחד עם זאת לשמור על ערכים ועקרונות כאלו שאפשרו לשמור על שמה של ישראל הקטנה בעולם הגדול. במרוצת השנים העולם הפך גלובלי והכלכלה והתעשייה הישראליים גברו על גבולות פיזיים ותיאורטיים כאחד.
בעשורים האחרונים מיזוגים ורכישות הפכו דבר נפוץ וחברות ומפעלים ישראלים הפכו בין לילה לבינלאומיים. אך יחד עם זאת, תעשיינים כמו איתן ורטהיימר ידעו כי הערך המוסף הינו הישראליות. התבלין הסודי שהופך את המפעל או החברה למוצלחים במיוחד הוא צבעי הכחול לבן שעוטפים אותו. מסיבה זו, התעשייה הישראלית נחשבת כל כך. מסתכלת קדימה אך מתבססת על העבר. גלובלית, אך מבלי לבטל את הערך המקומי החשוב כל כך.
איתן ורטהיימר הלך לעולמו, אך לעד יהיה חלק ממשהו שיישאר הרבה מאוד שנים קדימה. הוא ספג וינק בבית את מוסר העבודה הקשה של אביו ואת הידיעה כי עלינו לדאוג לעתידנו בעצמנו. הוא חלק מדור מייסדים שחשב כמה עשורים קדימה בעודו מחשיב כל יום ויום. דור של מרתוניסטים שידע כי כל צעד הוא חשוב וחומה לא בונים ביום אחד, אלא מניחים לבנה אחת בכל יום, בצורה המושלמת ביותר שניתן להניח. דור של עמודי תווך של תעשייה עולמית, שלעד תישאר ישראלית.
יהי זכרו ברוך.
הכותב הינו אהרון שפירא, זוכה פרס התעשייה למפעל חיים, מוותיקי התעשיינים בישראל, מייסד ונשיא חברת פח-תעש.