שם: אלי לנקרי, בן 68, ראש עיריית אילת.
מי אני: שואף להכי טוב, איש עבודה שעובד סביב השעון, אוהב את אילת והתושבים. מאציל סמכויות ושמח שלוקחים אותן, מה שלא קורה תמיד. יש לי אורך רוח וסבלנות, שלפעמים מתפרשים בטעות כחולשה - אני גאה בתכונות האלה.
שורשים: משפחתה של אמא מקזבלנקה, סבא היה רב שכונתי וחייט, סבתא עקרת בית, ואמא, שנולדה שם, היתה מעצבת אופנה. מהצד השני, סבתא וסבא אליהו, על שמו אני נקרא, שהיה סוחר בכותנה, הגיע מעיר קרובה לקזבלנקה, שניהם נפטרו כשהייתי קטן. הייתה קרבת דם רחוקה בין שתי המשפחות וההורים הכירו דרך קרובים.
לאבא היו שתי קצביות ב"מרשה סונטרל", השוק המרכזי של העיר. זכרתי אותן כחנויות גדולות, ולימים, כשביקרתי שם, הבנתי כמה היו קטנות. המצב הכלכלי היה טוב, היה לנו בית גדול, קרוב לים, אבא השתכר יפה ואמא גידלה שבעה ילדים ועבדה כתופרת מהבית. ב- 1962, כשהייתי בן שמונה וחצי, הם החליטו לעלות ארצה על רקע התנכלויות ובעיות עם השותפים הערבים.
עלייה: הגענו בשש בערב לנמל חיפה, אחרי המתנה של שלושה שבועות במרסיי. ההורים ביקשו לגור בבית שמש, שם גרו סבא וסבתא שעלו לפנינו, ובחצות העלו אותנו על טנדר ואחרי 12 שעות הגענו לאילת. חום אימים, בית של 54 מטרים בשכונה א' באילת. אין מזגנים, אין דזרט קולר, היו שמים קש ליד החלון שעליו היו מטפטפים מים ואם היה מזל, הייתה נכנסת מדי פעם רוח פנימה.
אמא עבדה כתופרת ואבא ניסה לעסוק בקצב וכשהבין שזה לא יקרה, התקבל לסולל בונה, בתקופה שבה הייתה תנופת בניה גדולה בעיר. בדרך לבית הספר הייתי רואה אותו על הפיגומים, עובד בשמש, בלי חולצה, כשבמרוקו הייתי רגיל לראות אותו תמיד עם חליפה.
הילדות שלי: כשנסעתי לבקר בקזבלנקה, התברר כמה טוב זכרתי אותה, את השכונה, הבתים, המרצפות של רחבת הבית, הדרכתי את נהג המונית מהשוק במדויק לרחוב שלנו. אני זוכר את ערב הפרידה, יושב עם המשפחה והחברים ולא כ"כ מבין מה קורה. יודע שאנחנו עוזבים את הבית אבל לא שמעתי על ישראל - אז לא ידעתי למה לצפות. אבא ואמא אמרו לי, תנשק את כולם כי אנחנו עוזבים, ואני שאלתי, אבל מתי?
דיברנו מעט מאוד עברית שרכשנו מלימודי התורה עם אבא. הגעתי לבית הספר הדתי באמצע שנת הלימודים, ימים לא קלים. כולם היו עולים, אבל מי שהגיע חודשיים - שלושה לפני, הרגיש ותיק והתייחס בזלזול. ההשתלבות שלי הייתה מהירה בלימודים ובחברה, התבלטתי בקול הזמיר שהיה לי, ושימשתי כשליח ציבור בבית הכנסת.
למדתי בתיכון הראשון בעיר במגמה ריאלית והמעבר בין בית הספר הדתי לתיכון החילוני, היה קשה יותר מקליטה בארץ, כי רציתי להישאר דתי, הייתי שליח ציבור ופעיל בבני עקיבא. לא הייתה לי אפשרות לעזוב לפנימייה דתית בגלל המצב הכלכלי. באותם ימים לא שאפתי למשהו מיוחד, לא תכננו אז את העתיד.
צים: אחרי שירות צבאי בגולני ובחיל הקשר, ובצוות חילוץ טייסים בסיני במלחמת יום כיפור, השתחררתי והתחלתי לעבוד ב"צים דיזנגוף ספנות", סוכני אוניות, ואת מיטב שנותיי עשיתי בחברה, עד לניהול שלה, עם 1100 עובדים בנמל ו - 85 בדיזינגוף. נתנו שירות ליבואנים וליצואנים מצד אחד בשחרור המטענים, ושירות לאניות עצמן, בין היתר תכנון של טעינה ופריקה, שהיום עושים באופן ממוחשב - ואז היינו צריכים לתכנן שעות וימים איפה להעמיד כל קונטיינר כדי לשמור על שיווי המשקל.
נעמי: אשתי, מנהלת חשבונות, אמא, סבתא ורעיה לתפארת. הכרתי אותה דרך אחיה ז"ל, כשהייתה בת 14 ואני הייתי בסוף התיכון. הייתה מלכת יופי, אחת הנשים היפות שראיתי, חיזרתי אחריה לא מעט והיחסים התהדקו לקראת השירות הצבאי שלה. יש לנו שלושה ילדים ו- 11 נכדים.
פעילות ציבורית: נשאבתי לעשיה הציבורית ולפוליטיקה במקרה. כשמאיר יצחק הלוי נבחר לראשונה, והעירייה הייתה במצב מאוד קשה, הוא חיפש כלכלן שיעלה אותה על הפסים. יש לי תואר בכלכלה וניהול שעשיתי תוך כדי עבודה בצים, למדתי לימודי ספנות ונמלים באוניברסיטת חיפה וקורס דירקטורים, אז הוא פנה אלי ונעניתי אחרי לחצים רבים, כי זה לא עניין אותי אז, לא ידעתי אפילו מי חברי המועצה.
ראשות העיר: העירייה הייתה בפשיטת רגל ובמשך חמש השנים הראשונות מילאתי את התפקיד בהתנדבות, נשאבתי לעשייה הציבורית מאז לא הפסקתי. שימשתי סגן וממלא מקום ראש העיר במשך 17 שנים והייתי בטוח ששם זה יסתיים. במשך כל השנים, לאורך ארבע קדנציות, קיבלתי החלטה אסטרטגית שלא אתמודד נגדו.
זה לא שלא רציתי להיות ראש עיר, כי בכל מקום שאליו אני מגיע אני רוצה להיות בטופ, אבל הנאמנות, החברות והאינטרס העירוני גברו. כשמאיר החליט ללכת לפוליטיקה הארצית, לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים ובבחירות המיוחדות ניצחתי את גבי קדוש, שהיה ראש העיר במשך עשור והביא אותה למצב הקשה. הכניסה שלי לתפקיד הייתה קלה כי עסקתי כמעט בכל תחום במשך שעות כהונתי, למעט החינוך שהיה תחת מאיר.
מחירי חופשות: יש חוסר הגינות במה שעושים לעיר בתקשורת ובכלל, כשעורכים השוואה בין אילת לעקבה, שארם א-שיח, או בולגריה וגאורגיה. אי אפשר להשוות את העלויות והשכר, הרגולציה, האבטחה והכשרות. אני יכול להראות לך את המחירים בדצמבר וינואר ביחס לשכנים שלנו, ואנחנו לא יותר יקרים מהם.
אני לא מגן על המלונאים, הם צריכים להיות יותר הוגנים, ובכל זאת אילת שומרת על מקומה כעיר הנופש של ישראל. אני אוסף את בעלי המלונות לשיחות על התמחור - ומצד שני מגדיל את היצע החדרים באמצעות בניה של 1200 חדרי מלון בהקמה ועוד כאלף ששווקו לאחרונה. אנחנו מרחיבים את היצע המלונות הזולים, מלון מכולות שזכה בו טדי שגיא, גלמפינג, כדי שיהיו מחירים תחרותיים.
בנוסף אנחנו משנים את פני רצועת החוף בהשקעה של מאות ומקימים את טיילת השלום מטאבה לעקבה. חופי הים ישנו את פניהם ויחולקו לצפוניים, שימשיכו להיות תוססים והדרומיים שיקרו "עין סוף", עיר חדשה עם חופי שאנטי, אילת של פעם.
Airbnb: לא נגדו, אלא נגד השכרת וילות למסיבות רועשת. הקמתי סיירת חדשה כדי לטפל בתופעת הפרעות ורעש ואני נחוש למגר את התופעה ויש כבר ירידה של 40% במפגע. יש כבר הרבה חדרי Airbnb והם מגדילים את ההיצע, רק צריך לעשות בתחום הזה סדר.
כביש הערבה: טיפלתי בו כסגן ראש עיר, כשגבה תשעה קורבנות בכל שנה. התחלנו לשדרג את הקטע המסוכן, עד הקילומטר ה- 63 ואכן יש פחות הרוגים. בזמנו, כשלא היה ברור אם המדינה תממן את השיפוץ שלו, הצעתי שיהיה כביש אגרה. לשמחתי הוקצו למעלה מ- 300 מיליון שקלים והעבודות יתחילו באוגוסט - ספטמבר
סגירת שדה דב: לא קורה שם כלום ולא יקרה שם כלום עוד חמש שנים. לא היה צריך להיחפז ולסגור אותו. התנגדנו באופן מוחלט כי הוא גרם נזק אדיר לאילת. כששדה דב נסגר הייתה הסכמה שחלק מהשיווק והמכירה שלו יעבור לאילת, דובר אז על 15 מיליארד שקלים. התברר שהשיווק הראשון שיצא לדרך היה כל כך מוצלח, שכבר מדובר על היקף של 30 מיליארד.
רמון: דחפנו את הממשלה להקים אותו, כדי שיהיה שדה בינלאומי קרוב, שיחליף את עובדה שנמצא במרחק 60 ק"מ מאילת. השנה הראשונה לפעילותו, ב - 2019, היתה מוצלחת, 12 חברות לואו קוסט טסו ממנו ואליו, היו 32 יעדים באירופה ואז באה הקורונה והכל נעצר. אנחנו במאמץ לחדש את הפעילות הבינלאומית והמדינה צריכה לסייע, גם במתן רשות לטיסות בינלאומית לטוס מאילת לת"א ובחזרה.
רכבת לאילת: ההחלטה על הקמת הקו הייתה ב - 2013 והושקעו יותר ממאה מיליון שקלים בינתיים בתכנון מסילת הרכבת, אבל התנגדות וחוסר מוטיבציה של אגף התקציבים באוצר תוקעת אותה והתהליך מאז מתקדם בעצלתיים, אם בכלל. לפני ארבע חודשים הגעתי להסכמה עם משרד התחבורה והאוצר לצאת שוב לדרך אחרי הקפאה של שלוש שנים, בתקצוב של 300 מיליון שקלים. לא יכול להיות שנעצור פרויקט חשוב כזה שהושקע בו כבר כל כך הרבה כסף.
באגף התקציבים יש אנשי מקצוע מצוינים, אבל הם לא אנשי חזון. הם לא מבינים שהנגב מהווה 60% משטחה של מדינת ישראל וחיים בו 9% בלבד מהאוכלוסייה והערבה היא 19% משטח המדינה וחיים בה פחות מאחוז מהאוכלוסייה.
ב- 2050 יהיו כאן 17 מיליון איש ואיפה הם יחיו? זו ההזדמנות ליישב את הנגב והערבה וחייבים להקים רכבת נוסעים שתנוע במהירות של 300 קמ"ש ורכבת מטענים.
אזור סחר חופשי בינלאומי: הגשנו תכנית לממשלה שמתבססת על הסכמי אברהם. כיוון שאילת היא שער לאסיה, אפריקה וארצות המפרץ, אנחנו רוצים להרחיב את חוק אזור הסחר החופשי ולהקים אזור סחר ולוגיסטיקה בינלאומי, שיש לו התכנות כלכלית מאוד גבוהה, וכדי להקים אותו חייבים רכבות מטען ונוסעים.
פטור ממע"מ: יש אנשים שהפטור הוא לצנינים בעיניהם, אבל הוא נחוץ לעיר וצריך להרחיב אותו. עקבה היא אזור סחר חופשי ומאז שהפכה לכזאת המסחר והסחר צמחו פי ארבעה, וגם דובאי ואיחוד האמירויות. צריך לייצר תנאים שאילת לא תהיה נטל על צווארה של המדינה.
עצמאות אנרגטית: נכון להיום, 100% מהאנרגיה של העיר בשעות היום מופקת מאנרגיה סולארית. תוך כמה שנים נהיה העיר הראשונה בעולם שנהיה עצמאים לגמרי. כרגע זה לא מוזיל את המחיר, אבל זה יקרה כשהתכנית תושלם.
פנאי: כשיש לי אני כותב ואוהב לשיר. לפני שבועיים שרתי בערב שירה מקומית.
צופה פני עתיד: להשלים את הקדנציה ולהתמודד לבאה כדי להשלים את הדברים המדהימים שאנחנו עושים פה, נמל, אטרקציות, היכל תרבות, פארק ירוק במקום שדה התעופה, מתחם אירועים חדש ומרכז חדשנות, קורים המון דברים טובים.
