צמד המילים "בטחון תזונתי", שמתאר מצב שבו לאנשים יש מזון בכמות ובאיכות שהם צריכים, הפך לנשק יום הדין של מתנגדי הרפורמה בחקלאות והפחתת המכסים על פירות וירקות. בשם השמירה על המצב הקיים, הם הלעיטו את הציבור בתרחישי זוועה בהם נופלים טילים על ישראל, נמלי הים והאוויר נסגרים, והציבור נותר ללא עגבניות ומלפפונים, בגלל שאין יותר ירקות מתוצרת כחול לבן.
ולא רק עסקני החקלאות: גם היבואנים הבלעדיים אימצו את ה"ביטחון התזונתי" אל חיקם, כסיסמה מחסנת מתקנות שיפתחו את המשק לתחרות.
מורשות קרב נרקמו בן לילה: מכאלה שעסקו באספת פסטה לשדרות הנצורה בימי מבצע שומר החומות ועד לייבוא ב"דרך בורמה" של סחורות לישראל אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה - והכל, לא חלילה למען הרווח הפנטסטי שלהם, אלא רק מתוך ציונות גרידא, שעיקרה דאגה לביטחון התזונתי של אזרחי ישראל, פן יחוו חלילה מחסור בפסטה או בשימורי טונה.
הריקול בשטראוס הוכיח לנו שיש לביטחון התזונתי בישראל סכנה הרבה יותר ברורה ומידית, לאו דווקא במקרה של מלחמה, אלא דווקא בגלל סמל השלום, היונים שהתעופפו מעל קווי הייצור של השוקולד הנוזלי במפעל שטראוס בנוף הגליל.
מדפים שלמים בסופרמרקטים ברחבי הארץ התרוקנו מדייריהם הקבועים: שוקולד פרה, טעמי ופסק זמן (כמו מותגים רבים אחרים של שטראוס-עלית) וסיפקו אפקט ויזואלי מוחשי לתופעה שאנו מכנים בשם "ריכוזיות בענף המזון".
אחרי הניסיון המר הזה, אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו לא היה מדובר במפעל השוקולד של שטראוס, כזה שמייצר מוצרים שעם כל החיבה אליהם, אפשר גם בלעדיהם, אלא במפעל מוצרי החלב של הקבוצה. אותם מוצרי החלב שכולנו צורכים בכמויות.
במקום להתגעגע לכיף-כף, היינו עומדים מול מקררים כמעט ריקים מקוטג' ויוגורט, שלא לדבר אם חלילה הייתה מתרחשת תקלה גם בקו הייצור של אחד המתחרים בתחום החלב, או אז היינו מרגישים מה זה מחסור אמיתי באוכל.
עכשיו ברור שהביטחון התזונתי של אזרחי ישראל לא תלוי רק בחקלאות המקומית או ביבואנים החרוצים, אלא דווקא בריסוק הריכוזיות הקיצונית בשוק המזון המקומי, כשמעט מדי חברות ענק מחזיקות בידיהן חלקים גדולים מדי מהשוק, וכל מעידה של אחת מהן מטלטלת אותו ואותנו.
ההבדל בין ציניות לציונות
לרוב אנו דנים בריכוזיות כשהיא נוגעת ליוקר המחיה, אבל הריכוזיות היא לא רק היכולת להקפיץ למעלה מחירים בלי שאף אחד יוכל לגעת בך (בזה כבר התחילה לטפל - או כך לפחות אנחנו מקווים - רשות התחרות, כשזימנה את מנכ"לי החברות הגדולות ורשתות השיווק לחקירה במשרדיה בחשד לתיאום מחירים).
פירוק חברות המזון הגדולות והפרדה בין יצרנים ויבואנים, למשל כך שחברה אחת לא תהיה זו שמייצרת ומייבאת מוצרים באותה הקטגוריה, תבטיח שלאזרחי ישראל יהיה מספיק מזון מגוון וכל הזמן.
גם בחקלאות אין שום צורך לשים את כל הביצים, הפירות והירקות, בסל אחד, שנמצא רק כאן בישראל.
דמיינו חלילה מכת ארבה, כמו זו שהכתה לפני שנתיים ביבולים החקלאיים במצרים. מה יהיה עלינו אז? והנה לכם סיבה מוחשית מאוד להשארת כל ערוצי הייבוא לתוצרת חקלאית פתוחים - עם כל הכבוד לעגבנייה הישראלית, זאת שיש לה עוקץ (כמו שארגוני החקלאים מלמדים אותנו לאבחן). בעצם - כנראה שיותר מעוקץ אחד.
שימו לב שאפילו לא עסקנו בפן הצרכני, כלומר ביוקר המחיה - שיהיה הדבר הראשון שיפחת עם פתיחת שוק המזון לתחרות אמיתית - אלא רק באחריות המדינה לביטחון תזונתי, שמחייבת את המלחמה בריכוזיות.
לכן, בפעם הבא שבה יספרו לנו בציניות על ציונות, כזו שבמסגרתה מחויב היצרן או היבואן המונופוליסט לאספקה תחת אש כדי להבטיח שהמדפים בסופרמרקט יישארו מלאים, תזכירו לו שלמרות הקושי, עדיין קל יותר להפסיק ירי של קסאמים מאשר לנקות קו ייצור מזיהום מסכן חיים.