אלוף (מיל') יום טוב סמיה כותב על אבישי רחמים ז"ל ועל רכס החרמון: כל עליה למוצב החרמון, כל תצפית לעבר הרכס המושלג - זה אבישי בשבילי.
הייתי אז חייל במסלול בצנחנים ובדיוק נערך מצעד יום העצמאות האחרון, זה היה ב-1973 - חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים. הפלוגה בה הייתי חייל התגייסה שמונה חודשים קודם לכן, ועל כן היינו טובים לאבטחה ולא לצעידה. בערב שלפני יום העצמאות קיבלנו אפטר. רוב החבר'ה הלכו לדוכן 'חצות' במחנה יהודה, אולי המקום היחיד בו נמכר אז 'מעורב ירושלמי', אבל אבישי אמר לי: "עזוב אותך, בוא תאכל את עלי הגפן של אמא שלי".
אז הלכנו אליו הביתה. אימא של אבישי - מתנה, זהו שמה, המתינה לנו כאילו ידעה שנגיע. הרבה דברים טעימים היו שם - קובה, מרק, ועוד, אבל דבר אחד נחרט חזק בזיכרוני ובטעמי: עלי הגפן הממולאים בבשר ובאורז. שנה שלמה המשכנו לדבר על זה בפלוגה ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים.
נפגשנו שוב במרץ 1974, אני קצין במוצב "חנה" על שפת הלג'ה, אבישי מפקד כיתה בחרמון שהיה עדיין מושלג בחלקו אבל מלא כתמים שחורים של הפגזות שנמשכו ללא הפסקה.
בערב יום הזיכרון, בדיוק שנה אחרי האפטר ההוא עם עלי הגפן של מתנה, נהרג אבישי רחמים על החרמון ביחד עם שבעה מלוחמיו וגם המסוק הראשון שהגיע לחלצם התרסק ובו שישה אנשי צוות. "ליל ה-14 השחור" קראנו לאירוע הזה.
מירב אדרי, מעצבת פנים נשואה לשלומי אדרי, אח של שרון אדרי ז"ל כותבת על נחל קטלב:
ביום שהוא יצא מפתח ביתו, אני נכנסתי באותה הדלת, ולמרות זאת, לעולם לא נפגשנו. ביום 9 בספטמבר 1996 קיבלנו הודעה שחייל צה"ל סמל שרון אדרי, לוחם בחטיבת הנח"ל נעדר מביתו. המשימה שלי הייתה ללוות את המשפחה. שבעה חודשים של ליווי צמוד וקשר בין הצבא למשפחה הסתיימו בהודעה רשמית על מציאת גופתו. לכאורה, המשימה שלי הושלמה אבל כאן נשארתי, הלב לא איפשר לעזוב. בפברואר 2000 נישאתי לשלומי, אח של שרון.
הקמנו בית ונשארנו לגור במושב זנוח. הגעתי לגור בחבל ארץ שלא הכרתי - ארץ יהודה. אני שהייתי עירונית כל חיי, למדתי לאהוב את הירוק, את הפריחה ואת מקורות המים הרבים והנסתרים באזורנו. מערת התאומים וגבעת התורמוסים היו מהמקומות הראשונים ששלומי בחר להכיר לי. לאט לאט הכרתי גם את אזור נחל קטלב, מסלול הליכה מעגלי שלשם אני מגיעה לנשום וכדי לקבל השראה לפרויקט חדש כמעצבת.
פרשתי מצה"ל אחרי 25 שנות שירות, ותמיד חלמתי להיות מעצבת פנים. למדתי את התחום ופתחתי סטודיו משלי. אנשים מזמינים אותי אליהם לביתם ואני איתם חולמת וביחד מגשימים את החלום.
ירדן כהן, בעלת עסק למוצרי טקסטיל תינוקות בעבודת יד, אחות של סמ"ר לירן סעדיה ז"ל, כותבת על רכס רמים: המסלול שלי נמצא בדרך הנוף ברכס רמים שבגליל העליון. הדרך יפיפייה ופורחת, ובאמצע ניתן לעשות עצירה לנוף מרהיב שמשקיף על קריית שמונה והסביבה - למקום קוראים מצפה לירן.
את המצפה הקמנו לזכרו של אחי, סמ"ר לירן סעדיה ז"ל, ששירת בסיירת אגוז ונפל במלחמת לבנון השנייה, שלושה חודשים לפני מועד שחרורו מצה"ל.
עד לפני כמה שנים שביל ישראל עבר דרך המצפה, וכיום העבירו את הסימון כמה מאות מטרים משם. כשלירן נהרג, מצאנו מפות של שביל ישראל וראינו שהוא תכנן לעשות מקטעים בשביל. אחד המקטעים שסימן לעצמו היה באזור המצפה ומכאן הגיעה ההחלטה שלנו להקים אותו במקום שכל כך אהב, וינציח את דרכו ומורשתו. לירן אהב מאוד את העיר בה גדל, והמצפה מסמל עבורנו את נוף ילדותו.
בכל שנה בחול המועד פסח אנו מקיימים צעדה במסלול זה לזכרו של לירן, וצועדים במקומו את המסלול שלא הצליח לעשות. אנו מזמינים אתכם בשמחה ואהבה לטייל בארצנו היפה, לזכרם של כל אלו שלחמו בהגנה על הבית.
אלוף (מיל') אליעזר שקדי כותב על קרן טנדלר ז"ל ועל הגלעד לחללי טייסת 114, בהר הרוח: בשלהי מלחמת לבנון השנייה נפגע מסוק יסעור מטיל - והתפוצץ. המחיר היה כבד. שני טייסים ושלושה מכונאים מוטסים נהרגו. התעוררה דילמה קשה. האם להכניס פנימה חיילים נוספים למבצע מורכב ומסכן חיים כדי לחלץ גופות?
החלטנו - לא משאירים אף אחד מאחור. כוחות של יחידות העילית שלדג ו-669 הגיעו במסוקים, ומצאו את גופותיהם של ארבעה לוחמים. עוד באותו הלילה הם הוחזרו לארץ במסוק. הלוחמת קרן טנדלר לא הייתה ביניהם.
החלטתי שנעשה את הכל כדי להחזיר את כולם. את כולם. הכוח נשאר בשטח והמשיך לחפש את קרן. גם באור יום, כשהסיכון גבוה פי כמה. לאחר מאמצים רבים נמצאה גם גופתה של קרן. הכוחות חזרו לארץ במסע רגלי שנמשך כ-12 שעות, כשהם נושאים את גופתה של קרן על אלונקה.
לראות את פניהם של בני משפחות הלוחמים שנהרגו, לראות את פניהם של בני משפחת טנדלר שידעו שמצאו את כולם אבל לא מצאו את קרן שלהם, ואח"כ כשהודענו להם שגם קרן נמצאה, זה היה בלתי-נתפס ומצמרר בתוך המציאות הנוראה של שכול ומלחמה. הייתה לנו הזכות לקיים את החובה - להשיב את כל הלוחמים הביתה. את כולם.
אלוף (מיל'), רוני נומה, כותב על הנופלים בקרבות על ירושלים, ועל אתר נבי סמואל
אליה נשואות העיניים. כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" שיום יגיע ואהיה אחד מהם…. תחושה של זכות גדולה, ולצידה אחריות עצומה, הציפו אותי כאשר בישר לי הרמטכ"ל שהוחלט למנותי לפקד על פיקוד המרכז.
תמונותיה של ירושלים הקסומה והמסתורית, של הריה ושכונותיה, של הדרכים המפותלות המובילות אליה ריצדו מול עיני.
נוספו אליהם זיכרונות ילדות מקולות הקשר של הקרב על גבעת התחמושת, ואוגוסטה ויקטוריה, של הפריצה לעיר העתיקה בשער האריות, תמונת הצנחנים הבוכים בכותל ואמירתו האלמותית בקשר של מפקד חטיבת הצנחנים מוטה גור: "הר הבית בידנו".
נזכרתי אז במילות השיר של להקת פיקוד המרכז ותחושת החיל והרעדה שעטפה אותי, זכורה לי היטב.
דורות של יהודים חלמו להגיע אליה, מלאי כיסופים, לפסוע בשביליה, להריח את ניחוחותיה הייחודיים, לנשום אוויר פסגות ולהקשיב לצלילי התפילות המגוונות הבוקעות מבתי התפילה השונים, הנכנסות עמוק פנימה, לנשמה.
עיר של מורכבות, עיר של תורה, עיר של מלחמה על הקיום, עיר של בשורה לדו-קיום. במשך שלוש השנים בהן הייתי מפקד פיקוד המרכז חווינו רגעים קשים לצד הצלחות ורגעים של ריגוש ואושר.
במסגרת מיזם "בשביל הנופלים" נתבקשתי להוביל סיור אשר עוסק בלחימה בטרור ובמבצע "חומת מגן". בחרתי לקיימו בנבי סמואל, אתר המקודש לשלושת הדתות המונותאיסטיות. פסגת הר קסומה, אשר ממנה ניתן לצפות על העיר המיוחדת והיקרה כל כך ולהרגיש בכול קשת החושים התרגשות רבת עוצמה.
לאורך הדורות שילמנו מחיר יקר למען חיים ראויים בעיר הקודש ובכדי שנוכל לחיות בירושלים ביום מן הימים בשלום אמת. סיור זה מוקדש לכל אלו שלחמו בעבר ולאלו הנלחמים בימים אלה על זכותנו להמשיך ולעלות לירושלים, ולכל הלוחמים, הלוחמות והאזרחים אשר חירפו נפשם כדי שנזכה לממש ולחיות את המשפט "לשנה הבאה בירושלים.."
