יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מעלה אצל ארבעה מנכ"לים לא רק את הגעגוע לחברים שנפלו אלא גם מחייה את הערכים שסיגלו בהשראתם, כאלה שחלקם באים לידי ביטוי בהתנהלות העסקית היום יומית של החברות שהם עומדים בראשן.
שמענו מהם על הזיכרון ועל ההשראה לחיים שעוררו בהם הנופלים.
מותו של עומרי ואופן ההתמודדות של משפחתו, חיזק אצלי את היכולת לא להיכנע לזרם - ירון בארי מנכ"ל יחד למען החייל
"באוגוסט 2002 עליתי בשעות הבוקר של יום ראשון, לפיקוד הצפון, בו שירתי." מספר תא"ל במיל' וניצב בדימוס ירון בארי, המשמש כיום כמנכ"ל יחד למען החייל.
"פתאום אני מקבל הודעה בביפר "פיגוע בצומת מירון…" הגעתי לשם בתוך דקות. הייתה דממה. שקט כזה של גיהינום. בשלב הזה היינו שם רק שני אנשים והמראות היו קשים. עליתי לאוטובוס והבנתי... באוטובוס ישבו (כן חלקם ממש ישבו) החיילים והחיילות שלנו מהפיקוד… כמעט באופן אוטומטי התחלנו שנינו להוציא אותם החוצה. מי לידי אנשי זק"א ומי לידי אנשי מד"א שהגיעו בינתיים לזירה.
ואז ראיתי את עומרי. ברור, נקי, שליו. אבל לצערי לא היה לי ספק מה מצבו.
המשכנו בפעילות יחד עם חמ"ל הנפגעים הצה"לי, לזהות את הנפגעים מהר ומדויק, על מנת למסור את הידיעות הקשות, מהר ככל הניתן לבני המשפחות. עופר מהחמ"ל ממש מזרז אותנו ובעבודה משותפת אנחנו מצליחים במה שהייתה בעבורי שליחות: לקצר את זמן המתנת ההורים/המשפחות בחוסר ידיעה ואי וודאות נוראית.
ואז עופר פונה אלי "צריך אותך בשקט. דבר איתי" ומבקש ממני לנסוע לבית החולים בצפת ולמסור את ההודעה הקשה לעמירם, אבא של עומרי, שמחפש אחרי בנו בבית החולים. לא היססתי. לקחתי נשימה עמוקה (ועוד אחת...) ונסעתי לצפת. פגשתי את עמירם, חיבקתי אותו ומסרתי לו את הנורא מכל.
מאז אנחנו בקשר ואני עוקב אחרי משפחתו של עומרי - משפחת גולדין. הם ובעיקר עמירם, דמות ומופת עבורי בהחלטתם למרות מה שקרה, לא לוותר על מה שהם מאמינים על השיח והדו קיום המורכב כל-כך בארץ הזו.
עמירם האמין ופעל כך לפני הירצחו של עומרי והמשיך להאמין ולפעול כך גם אחריו. לצד הנצחתו הכל כך מיוחדת של עומרי, עמירם המשיך להטיף לכל: לא להיגרר לשנאה אלא לקדש את הושטת היד לשיתוף פעולה.
האירוע הזה משפיע עד היום על דרך הניהול שלי - מותו של עומרי ואופן ההתמודדות של משפחתו, חיזק אצלי את ההליכה בדרך של אמת פנימית, את היכולת לא להיכנע לזרם, אלא ללכת על מה שאני מאמין בו, על פי ערכיי וצו מצפוני.
טל ויובל היו מבין האנשים הכי טובים שהכרתי וזה קשה לעמוד בסטנדרטים שלהם - אלון זילברברג מנכ"ל יוביטל
"יובל וטל היו אנשים טובים. ברמה הכי אמיתית שיש: צנועים אך בטוחים בעצמם, מבצעים את משימותיהם בצורה הטובה ביותר, מבלי לשכוח להציע עזרה או להתנדב לעזור ליתר חברי הצוות, לוקחים אחריות על עצמם ועל אחרים,
"גם אם קשה או מורכב ומאוד נוח ואפשרי לעגל פינות" מספר אלון זילברברג מנכ"ל יוביטל. "טל ויובל היו מהחבר'ה האלו שגם שממש קשה, קר או רטוב - תמיד עושים הכל ברוח טובה ועם חיוך".
"הערכים של יובל וטל אלו בדיוק הערכים והדרך שבה אנחנו משתדלים לפעול לפיהם בחברה: עבודת צוות, צניעות, רצון אמיתי לעזור, רוח טובה. או במילים אחרות, חשוב לי שננסה להיות כמה שיותר קרובים לצורה שבה יובל וטל היו מתנהלים, כי אני מאמין שככה נהיה טובים יותר.
הלוואי שהייתי יכול להיות חצי מהמנהיג שיובל היה. הקלות שבה היה מצליח לרתום אנשים, גם למשימות הכי קשות או סיזיפיות, היא משהו שאף פעם לא באמת הבנתי או הצלחתי לשחזר.
והלוואי שהייתה בי חצי מהצניעות של טל שבאה לידי ביטוי בפעם ההיא,כשסיים בהצטיינות קורס צלפים ולא שיתף, או מרוח ההתנדבות שלו, כמו שהתנדב להיכנס לעזה עם הסולם של הצוות על הגב.
יובל וטל מלווים אותי בכל דקה, בכל יום. לא רק ברמה הנפשית או במחשבות: שותפיי ואני בחרנו לקרוא לחברה על שמם, יוביטל.
התמונה שלהם, יחד עם הכיתוב "ברוחם ולזכרם" תלויה בצמוד לדלת הכניסה למשרד שלי. תמונה אחרת שלהם היא חלק מהחתימה שלי במייל ואני גאה בזה, כי טל ויובל היו מבין האנשים הכי טובים שהכרתי ושאני מכיר כיום וזה קשה לעמוד בסטנדרטים שלהם וכי צריך לעבוד קשה בשביל להישאר בקצב שלהם, וברמה הערכית שלהם. וכי אני לא רוצה לשכוח".
מותו של מור שינה את חיי והתווה את דרכי האישית והמקצועית - זיו אלול, מנכ"ל ומייסד Periapt
"את מור יהודה אלרז, שלימים יהפוך לרב סרן מור, הכרתי בכיתה ז' ובמהרה הפכנו לחברי נפש. במהלך שירותו הצבאי, זכה מור לשבחים והצטיינויות רבות, בין היתר קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין-שחק, בעקבות פעילותו בלבנון ובהמשך הוענקה לו הצטיינות נוספת מאלוף פיקוד הדרום באותם הימים, יום-טוב סמיה, על היותו קמב"ץ מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו חזר מור לחטיבת גבעתי ומונה למפקד הפלוגה המסייעת, תפקיד השמור לוותיקים והמנוסים שבקרב מפקדי הפלוגות." מספר זיו אלול.
"לעולם לא אשכח את השיחה עם מור באותו הבוקר, מספר ימים לאחר שהתארחנו, החברים, אצלו ואצל בת זוגו אפרת, לארוחת ערב. השיחה ביננו אמנם היתה שגרתית, אך משהו בקולו היה שונה- היתה זו השיחה האחרונה שלנו. בדיעבד, התברר, שבאותו יום דיבר מור כמעט עם כל החברים.
כמה ימים לאחר אותה שיחה, בעודי נמצא עם חטיבה 500 בבקעות, שי שכנר, קצין וחבר משותף של מור ושלי, ביקר בגזרה וניסה להיפגש איתו, מור עדכן שהוא מוקפץ לאירוע, אותו אירוע אשר ממנו לא שב.
ביום ז' באדר תשס"ב (18.02.2002) נהרג מור בסמוך לציר כיסופים יחד עם הקשר שלו, אמיר מנצורי ז"ל. השניים הוקפצו לגזרה לאחר שמחבלים ירו לעבר הרכב בו נהגה אהובה אמרגי ז"ל. מור החל לירות לעבר המחבל יחד עם חייליו, המחבל נפגע ונפל לקרקע, ואז התפוצץ המטען שהיה על גופו. מור נפצע אנושות. כוחות ההצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי ולאחר מכן העבירו אותו לסורוקה, שם נקבע מותו. בן 25 היה בנופלו.
את האובדן של מור קשה לתאר במילים. המציאות החדשה, בלעדיו, בלי חבר הילדות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי, היא מציאות שלא ניתן להתרגל אליה. כמובן שלצד ההתמודדות שלי ושל החברים הקרובים, נמצאים ההורים- נורית ושמעון, ואחיו שקד".
את סגן עופר יהודאי, הכרתי אמנם לפני שמור נהרג כי שירתנו יחד באותה חטיבה, אך החברות ביננו נרקמה דרך השכול המשותף, כשערכנו יחד סרט לזכרו של מור. יחד, השקענו שעות רבות בפרוייקט ההנצחה והפכנו לחברים.
לימים, עופר ואני המשכנו לשמר את הקשר ושיתפנו זה את זה ברעיונות. עופר השתחרר מהצבא והחל את לימודיו בטכניון, בעוד אני למדתי תוך כדי השירות באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך, החלטנו לעבוד יחד על פרוייקט גמר הלימודים בנושא פרסום במשחקים, דרכו הכרנו את השוק והבנו את הפוטנציאל הטמון בו. אני החלטתי להשתחרר מהצבא ועופר עזב את הלימודים, ויחד התחלנו בתהליך הפיתוח של הסטארטאפ אינראקטיב (innerActive).
עופר ואני התמודדנו עם אתגרים לא פשוטים ומשברים רבים, אך העובדה שהיינו נחושים לא לוותר ולהצליח, הובילה לכך שהחברה שהקמנו הצליחה מעבר לכל הציפיות ונרכשה על ידי חברת Fyber הגרמנית. כשנה לאחר מכן, מוניתי למנכ"ל החברה הרוכשת ועופר מונה לנשיא. אני חי כל יום בתחושת חובה כלפי מור, כי בלעדיו, לא הייתי מכיר את עופר, לא היינו חושבים על הרעיון להקמת החברה, ולא היינו איפה שאנחנו היום.
מור הצטיין כל חייו, בבית הספר ובצבא, אבל ההצטיינות הכי גדולה שלו היתה בלהיות בן-אדם: אדיב, צנוע, איש של נתינה, כזה שבאמת אכפת לו ממך, שבאמת מקשיב.
קצין צעיר שהגיע למחלקה של מור שיתף כיצד מור קיבל את פניהם של הקצינים החדשים בחיוך ובחום, ואף העביר להם את תפיסתו: "זה לא החיילים שלכם, זה הגב שלכם. זה הלב שלכם, זה הרגליים שלכם. בלי החיילים שלכם אתם כלום". את הדברים האלו שאמר, לקחתי איתי לחיים.
הם נכונים לפיקוד וגם לניהול חברה. היכולת להעריך את האנשים סביבך ולהבין שבלעדיהם לא תוכל להצליח - עבורי, זו מורשתו של מור. למדתי ממך המון מור, מהי נחישות, הקרבה, התמודדות, ויש עוד הרבה שאני מקווה שאספיק לקחת ממה שאתה הצלחת לעשות ב-25 שנות חייך הקצרים מידי.
משפחתך היתה אז ועודנה היום חלק ממשפחתי שלי, הקשר המיוחד שלנו נשמר ויישאר כך עוד שנים רבות.
סא"ל במיל' זיו אלול, יזם, וסטארטאפיסט ישראלי, מנכ"ל חברת "פייבר" ב-5 השנים האחרונות וכיום מנכ"ל ומייסד הסטארטאפ Periapt - המפתח טכנולוגיות לטיפול בADHA, כתב את הספר "אבות הניהול" ביחד עם יניב פוגל שיצא לאחרונה ומוקדש למור אלרז ז"ל.
"היכולת לקום ממשברים היא משהו שמלווה אותי בתור מנהל באופן יום יומי". בועז כץ, מייסד חברת ביזאבו
"נשכבתי על האדמה, עדין מדמם ללא הפסקה. רוני רצה לחפש עזרה לפני חצי שעה, או שעה, הזמן עובר לי לאט ואז מהר, ושוב לאט. אני מרגיש את הדופק בכל הגוף, הנשימה איטית וההכרה עוזבת לאט לאט את הגוף אבל אני תופס אותה חזרה רגע לפני. עשר בלילה. מי היה מאמין שככה היום הזה יתגלגל.
אילו מחשבות מוזרות עוברות לך בראש ברגעים כאלו של לבד. תמיד חושבים שתצטער על דברים שלא עשית, תיזכר באהבות ובמשפחה ובכלל, תחשוב שהיה יכול להיות יותר. אבל אני, אני הייתי מוכן ללכת. אמנם בן 24, אבל אחרי כזה יום שהכל חזר אליי, הייתי מוכן. איזה הרגשה מוזרה.
חשבתי על רוני, רצה בפאניקה, מלאה בדם שלי. מסכנה, חשבתי לעצמי, איזו טראומה אני משאיר לה. אף אחד לא מתייחס לחברות של...
תפסתי את הנשמה בחצי נשימה.
זה יותר כואב משחשבתי.
"תומר!"
שמעתי את רוני צועקת מרחוק, בטח לא זוכרת איך למצוא אותי בין כל העצים.
חרצתי לב קטן עם האצבעות באדמה הרטובה.
היה לה ריח של לבנון.
סחטתי את ההדק שוב.
"הקטע לקוח מתוך הספר שכתבתי 'ענדתי אושר', שמביא כ 40 סיפורים קצרים ושירים, גדלתי על תרבות חיל האוויר אשר מלמדים בה שאחרי תאונה, או ארוע בטיחות, אחד הדברים החשובים מיד אחרי התחקיר זה לחזור ולעשות שוב את מה שנכשלת בו. בכל ארוע כזה של אובדן חבר לנשק, היכולת לקום ממשברים ולמנף אותם ללמידה והתמודדות טובה יותר עם אתגרים וכישלון היא משהו שמלווה אותי בתור מנהל באופן יום יומי".