שם: דלית שטאובר, בת 62, מנכ"לית משרד החינוך.
מי אני: אשת חינוך, משפחה, אוהבת אדם, רואה את החינוך כעתידה של המדינה.
שורשים 1: אני רואה את עצמי כמי שעומדת על כתפיהן של נשים חזקות, סבתא רבא, סבתא ואמא שלי. סבתא רבא, הדסה, שכונתה 'בובע הודס', הייתה מהמשפחות הראשונות שיצאו מחומות ירושלים למשכנות שאננים. היא הייתה הטוחנת של טחנת הרוח, נחשבה לישרה וממולחת, והיהודים והערבים היו מפקידים בידיה את שקי התבואה שלהם. היא הייתה נשואה לאהרון הרשלר, בחור ישיבה, שהותקף בידי פורעים בשנת 1873, נורה למוות ונחשב לחלל הראשון של ישראל.
הודס הייתה שידוך מבוקש. היא הייתה בין מקבלי פניו של הרצל, כשהגיע לביקור בארץ ונישאה לסבא, שאחרי מספר שנים רצה להיות חלוץ וחטף את בנם לפתח תקווה. היא רכבה שלושה ימים על חמור לשם וחטפה אותו בחזרה כדי שיהיה תלמיד חכם, ועל שמו נקראת ישיבת הכותל.
סבתא נולדה בירושלים. היא התחתנה ובגלל קשיי הפרנסה עברה לת"א וילדה 14 ילדים. כשסבא חיפש שכונה דתית לגור בה, הוא הגיע לשכונת התקווה, שם היה בית כנסת בכל בית שני, והם התיישבו שם - האשכנזים היחידים בשכונה. הילדים למדו בחדר עם המורי. שבעה מתוכם נפטרו בגלל מחלות ילדים לפני שאמא נולדה.
לאחת הבנות, יוכבד, היה שיתוק מוחין. המחשבה שהיא תישאר משותקת לא הרפתה ממנה והיא הפכה עולמות, אישה חרדית, בעידן בלי אינטרנט, שמעה שבווינה יש נזירות שיודעות לטפל בזה. היא אספה כסף, נסעה לשם עם יוכבד לשנה וחזרה איתה כשהיא הולכת. אי אפשר לדמיין את המסירות, האומץ והנתינה שלה.
כשיוכבד הייתה בת 18 ואמא בת שש, הן הלכו לטייל בשוק הכרמל וילדים לעגו לה והיא פרצה בבכי. אמא הבטיחה לה אז, יוכל'ה, אל תדאגי, את לא תישארי לבד. אמא הייתה האפוטרופוסית שלה, לקחה אותה איתנו לכל מקום, לתיאטרון, לקולנוע, הייתה מקריאה בשבילה את התרגום, כי היא לא ידעה לקרוא. היא הייתה בשבילנו הסבתא שלא הייתה לנו: צלעה, גמגמה קשה, אבל אנחנו הבנו כל מילה.
שורשים 2: אבא הגיע ב- 1932 מפולין לשכונת מחלול, סמוך לגוף גורדון בתל אביב, כשהיה בן שנתיים. לסבא, שהיה איש עסקים לא כל כך מוצלח, היה בית חרושת לנקניק. הוא נפטר כשמלאו לאבא 14 ואחותו הקטנה הייתה בת תשעה חודשים. בגלל שהיה צריך לעזור בפרנסת הבית, הוא עבד בבקרים, למד בערב והפך למציל המיתולוגי של תל אביב, איצ'ו הגדול. את אמא, שהייתה גננת ואלמנת צה"ל ששכלה את בעלה בסיני, הוא הכיר בחוף הים. הוא היה אחד הרווקים הנחשקים בת"א והיא יפיפייה. אחרי שעברה חליצה בקנדה, הם נישאו ועברו לדירת חדר קטנה בדמי מפתח. ארון חצה את החדר ואת הארוחות היינו אוכלים על שרפרף.
הילדות שלי: תל אביב. אף פעם לא ידעתי שאנחנו עניים, כי העושר הרוחני שהיה בבית היה עצום. קיבלנו כניסה חינם לגן החיות, אחרי שאמא גילתה גור קופים שברח משם ושיחק בצעצועים של אחי במרפסת, והחיות היו חברות שלנו. למדתי במגמה דו לשונית היו לי מורים מדהימים שהכירו בכישרונות שלי והיו מודעים למצוקה הכלכלית בבית.
בכיתה ג', אילנה, המורה לספורט, קראה לי להצטרף לחוג ריקוד. כשאמרתי שאין להורים כסף, היא אמרה, שישלמו כמה שהם יכולים. יצא שטיפולי השיניים שקיבלתי בבית הספר נפלו על שיעורי האנגלית ולא ידעתי לקרוא. בכל שיעור הייתי מבקשת לצאת לשירותים ומתחבאת שם. אמא אמרה שאהיה התלמידה הכי טובה באנגלית ויחד עם אחותה, שולה, הם לימדו אותי הכל מהתחלה. בחופש הגדול קראתי 120 ספרים באנגלית, דיברתי עם תיירים בים והפכתי למורה לאנגלית. תמיד עבדתי, נתתי שיעורים פרטיים, טיפלתי בילדים אחרי הלימודים ובחופשים, והייתי תלמידה מצטיינת.
דובי: בעלי, יהלומן. ביום האחרון של התיכון הוא התקשר אל ואמר, אני דובי ואני רוצה להכיר אותך. עניתי שאני לא נפגשת עם אנשים שאני לא מכירה והוא הסביר שהוא בן הדוד של המורה אילנה ושחיכה שאהיה בת 18 כדי להתקשר אלי. נפגשנו בפעם הראשונה אצל המורה אילנה והתחתנו חצי שנה אחר כך. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בת"א.
הוראה: תמיד רציתי להיות מורה, כבר בגיל 3 לימדתי את הבובות שלי וכבר בכיתה ג' הייתי מורה מחליפה לשכבה שמתחתי. אני מאמינה גדולה בהוראה כמקצוע משנה חיים, שמלמד את הילד להתגבר על קשיים, אהבת אדם וחמלה. לא הייתי בצבא, כי התחתנתי בגיל 18 וחצי ובגלל שהייתי עניה, חשבתי שלהיות מורה יפתח לי הזדמנויות בחיים. למדתי ספרות ובלשנות אנגלית בבר אילן, אחר כך תואר שני בייעוץ חינוכי. התחלתי כמורה לאנגלית, הייתי רכזת שכבה, מדריכה ארצית, מחוזית, מנהלת מחוז ת"א, ומ"מ מנכ"לית החינוכית, עד שאלדד קובלנץ נבחר. עד שמוניתי לתפקיד הנוכחי, ישבתי במועצת התאגיד.
משרד החינוך 1: כשגדעון סער, שהיה שר החינוך, פנה אלי להחליף את שמעון שושני בניהול המשרד, זה היה הגשמת חלום. על המינוי שלי לראשות הוועדה לחינוך חינם לגילאי 3, שמעתי ברדיו. השליחות שלי הייתה כ"כ ברורה: הילדה הענייה, שהחינוך היה המוביליות החברתית שלה, מקבלת את ההזדמנות להעניק חינוך חינם לפעוטות. אחרי מינויו של שי פירון ושנתיים בתפקיד, עזבתי. הכשרתי סטודנטים לתואר שני במכללה האקדמית אונו להוראה, עבדתי בבית הספר למנהיגות מנדל בחלקיות משרה, ועסקתי בייעוץ ארגוני בארץ ובעולם.
משרד החינוך 2: לשרת החינוך, יפעת שאשא ביטון ולי הייתה היכרות שטחית של שיחת טלפון. הייתי עדה למשבר שהיה עם המנכ"ל הקודם וכשהיא התייצבה אצלי בבית וביקשה ממני להתמנות שוב לתפקיד מנכ"לית המשרד, זה היה 'כאש בוערת בעצמותי', לא יכולתי לסרב. כשנקראתי לדגל ויתרתי על הקריירה הבינלאומית שבניתי, למרות האזהרות של ילדי, שציפו שאמא תעזור עם הילדים. בפעם השנייה הגעתי לתפקיד אחרי שלמדתי לעומק את צרכי הצד השני של המתרס ומכיוון שהכרתי אותו, יכולתי להתחיל מייד לעבוד.
יפעת שאשא ביטון: אנחנו מסתדרות המצוין. לא תכננתי לחזור למשרד ואני שמחה על הזכות לעבוד לצד אשת מקצוע שמבינה את החינוך לעומק ורואה את עצמה שותפה בעיצוב עתידו. יש לנו עבודה מועילה ביחד.
איום השבתה: הסתדרות המורים ואנחנו נמצאים בדיוני שכר שאמורים לשפר את שכרם של המורים לקראת ההסכם החדש. כל הסימנים בשטח מצביעים על קושי בגיוס מורים חדשים, התמדה של וותיקים וסימני שחיקה. מעבר לכך, אנחנו רואים גם ירידה ברישום למכללות. השכר שמקבלים המורים לא משקף את המאמץ הגדול שהם משקיעים, שעות העבודה שאינן מסתיימות בסוף יום הלימודים ואופיו המורכב של המקצוע.
תוספת התקציב אינה חלק מתקציבו של משרד החינוך ומצריכה את אישור האוצר, ולכן יש צורך באישור תקציב המדינה לשנה הבאה כדי שהאוצר ידע באיזו מסגרת הוא עומד. דיוני התקציב אמורים להתחיל ביוני ובשבילנו ובשביל ההורים, הוא קריטי. יש פה שילוב מורכב של הסכמי שכר שהסתיימו בשנה שאין בה תקציב מוגדר.
והיה והממשלה לא תצליח להעביר את התקציב ולא ייסגר ההסכם, כולי תקווה ששנת הלימודים הבאה תפתח, כיוון שהמורים הם גוף מאוד אחראי. ראיתי שמדינת ישראל יודעת להתארגן תקציבית לצרכים לאומיים ולתת מענה למען מצוקות אסטרטגיות דחופות. אני מקווה שהמדינה תבין את חשיבות פתיחת מערכת החינוך שתורמת לחוסן החברתי, הנפשי והלאומי, בעיקר לאחר נזקי הקורונה, כשהילדים לא למדו באופן סדיר.
מחסור במורים: אנחנו עובדים בכל המישורים. ניהול החוסר במורים מטופל בטווח המידי, אנחנו עושים הסבות, מנהלים את הביקושים לשבתונים, ופותחים מסגרות אטרקטיביות למצטיינים עוד טרם סיום הלימודים. לצד זה נדרש מהלך אסטרטגי ארוך טווח, שיצמצם את החוסרים לשנים הבאות. זה לא משהו שיכול להתבצע בשלושה חודשים. זו בעיה שנמשכת תקופה ארוכה.
רפורמת הבגרויות: כבעלת תואר בספרות ובלשנות אנגלית, שבאה ממדעי הרוח, הדרך החדשה תוביל לבוגרים משכילים יותר. יש סיכוי שהדברים שנלמדים יישארו חלק מתפיסת עולמם בשל אופי המשימות. אנחנו לא מוותרים על מדעי הרוח אלא להפך, העצמנו אותם. המהלך יהיה במיטבו עוד כמה שנים. לגבי טענת ארגוני המורים, על כך שלא התייעצו איתם, אנחנו עבדנו עם קבוצות רחבות מאוד של מורים, מנהלים, תלמידים וכל מי שנמצא על מפת החינוך.
רפורמת החופשות: לא נמצאת עכשיו בקדימות. יבוא זמנה.
מעונות היום: האחריות עליהם עברה למשרד החינוך לאחרונה ואנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך מורכב שכולל מתן רישוי, פתיחת הכשרה מקצועית למטפלות, קליטת הצוות של זרוע העבודה שטיפל בהם ועיבוי הצוות הפדגוגי שיממש את תפיסת הרצף החינוכי שאנחנו מובילים.
התעללות במעונות: יש לנו מעקב מדויק אחרי המצלמות שמוצבות במעונות, כולל מערכת שמנטרת ומתריעה כשהמצלמות סגורות. מאז שהאחריות עליהם הועברה אלינו, מספר המעונות שנסגרו בגלל חשד להתעללות עלה לאין שיעור ומרגישים את הנוכחות שלנו בשטח.
אחריות ניהולית: משרד החינוך משנה את הפרופיל התפקודי מגוף מבצע לרגולטור. הועברו 2.4 מיליארד שקלים מהאוצר למנהלי בתי הספר, על מנת שיוכלו לתת את המענים החינוכיים מתוך הבנת הצוות והקהילה והכרת הצרכים. כשיש למנהלים אחריות - צריכה להיות להם גם סמכות. הלווי שניתן להם יהיה דיפרנציאלי ולא אחיד כמו עד היום, כשהמוסדות המורכבים יקבלו ליווי צמוד. המטרה היא לראות את קידום ההישגים של כל המערכת ויהפוך אותה לאפקטיבית יותר.
פנאי: את כנראה מניחה שיש לי... בסופ"ש אני עם הנכדים, ועם אימי הקשישה, קוראת ומעשירה את עולמי ואוגרת כוחות לשבוע הבא.
צופה פני עתיד: מנכ"ל משרד זו משרת אמון. אני עובדת מצד אחד, כאילו אהיה פה לנצח- ומהצד השני, כאילו עוד דקה כיסא המפלט יכול לפלוט אותי החוצה, כשכל משפחתי מגויסת למשימה יחד איתי.